השוטרים נערכים בכוחות גדולים מול המפגינים, קסדות לראשיהם ובידיהם אלות. אומנם המפגינים יורשו לקיים צעדה לאורך אחד מהרחובות הראשיים, אבל אם ינסו לחסום כבישים אחרים, יש סיכוי גדול שיפרוץ עימות אלים. בשולי ההפגנה, רחוק משאון האקטיביסטים, עומדים הורים צעירים עם עגלות ילדים, ספק מפגינים ספק שמחים על מה שבעיניהם הוא מפגש חברתי בנסיבות ערכיות: גם חינוך הילדים לדמוקרטיה, גם קצת סמול טוק עם הורים עמיתים לאשכול הגנים.
אם נדמה לכם שזכיתם זה עתה בדיווח מרחוב קפלן בואכה מחלף השלום, הרי שטעות בידיכם: המראות הללו הם תיעוד שלי מכיכר סינטגמה, למרגלות הפרלמנט היווני, בואכה מדרחוב הקניות (יש ישראלי שאינו מכיר?) המוביל אל הפלאקה המפורסמת של אתונה. על סף מלחמת אחים בישראל? אולי, בינתיים זה קצת כמו להשוות בין ארגוני האולטראס של מכבי והפועל תל אביב לאלה של אולימפיאקוס ופנתינאיקוס: בישראל מדליקים לפידים, מנופפים בדגלים, צועקים קצת “ד־מו־קר־טיה" ומקסימום סוגרים לכמה דקות את איילון. כאן, כהיערכות להפגנה, הגיפו את תריסי הברזל בפתח חנויות היוקרה שבכיכר. הנהלת המלון שלנו מיהרה להחליק מתחת לדלת החדר מכתב המזהיר את האורחים מפני אפשרות של קשיים בכניסה למלון בשעות ההפגנה.
ליוונים אין רפורמה משפטית בפי מצדדיה או הפיכה משטרית בפי מתנגדיה, מה יש להם? אסון רכבות, לא עלינו, שגבה את חייהם של כ־60 בני אדם, ליד העיר לריסה שבצפון המדינה. למה להפגין בעקבות תאונה? כי מסתבר שהיו התרעות על תשתיות לקויות ועל סכנה לבטיחות הנוסעים, אבל (על פי החשד) קומבינה של בעלי הזיכיון להפעלת הקו עם פקידי ממשל (שעתה מנסים לכאורה לטייח את חקירת האסון) היא שהובילה למחדל הקטלני. אגב, גם פה מקטלגים את המוחים כשמאלנים שחותרים תחת ממשלת ימין נבחרת. מדהים.
נישאר בסביבה, קצת מזרחה מאתונה: הזעם ברחובותיה מזכיר קצת את התסכול הטורקי נוכח מה שנראה כמו מחדלי בטיחות של קבלנים מקורבים לשלטון, שזכו בחוזי בנייה גדולים וחסכו בהשקעה בבטיחות, מה שהעצים את האסון שגרמה רעידת האדמה שפקדה את טורקיה לפני מספר שבועות. כמובן שאסון טבע יכול לעתים גם לתקנים המחמירים ביותר, אבל קריסתם של מבנים רבים כמגדלי קלפים העלתה את החמה הכבושה של חוגים ליברליים נגד ארדואן.
ברקע הדברים נפוצו גם ידיעות על מניעה מכוונת של השתתפות הצבא במאמצי ההצלה, כדי לא לאפשר לגוף שעדיין נתפס כאלטרנטיבה לנשיא, להצטייר כמושיע הלאומי - מה שעלול לפגוע ביוקרתו של השליט הנוכחי ולהפריע לו להטות (גם) את תוצאות הבחירות הבאות לטובתו.
הערה אישית מזווית מקומית: טורקיה התנהלה “כמו־דמוקרטיה" בחסות הצבא לפני שהפכה ל"כאילו־דמוקרטיה" בחסות האסלאם. שתי האופציות מגונות בעיניי, אבל ברור לי מה אעדיף באופן אישי אם אצטרך לבחור בגרועה פחות.
אם לנסות לנסח איזה כלל אוניברסלי שאפשר שיהיה תקף גם מחוץ לאגן המזרחי של הים התיכון, הרי שזה יהיה העובדה שהפוליטיקה, שמאז ומעולם הצריכה מידה מסוימת של גמישות מוסרית, הפכה לתרבות שקר על מלא. הפוליטיקאים של היום לא מתאמצים להפגין יושרה, אפילו לא למראית עין.
אם נדמה לכם שאני מכוון למחנה פוליטי מסוים, אז ממש לא: בזיכרון הטרי שלי צרובה עוד הדרישה הקואליציונית של מרב מיכאלי ומפלגת העבודה (הנחמה היחידה שלי במצב הנוכחי היא לגלות שבסקרים היא אינה עוברת את אחוז.ת החסימה) לאפשר העברת קרקעות מדינה לידי פריבילגים בהתיישבות העובדת, או העובדה שהחוק הראשון שאימצה “ממשלת השינוי" היה זה, הנורווגי, שעל גלי ההתנגדות לו בשבתה כאופוזיציה - ותחושת הקבס שעורר בציבור - נישאה אל השלטון (או לפחות אל הקומבינה הפרלמנטרית שאפשרה לה אותו).
אני לא נוסטלגי ולא משלה את עצמי שפעם היה טוב יותר. מה שהשתנה הוא בעיקר שידענו פחות. ובכל זאת, עת השליחות הציבורית מאבדת אפילו מראית עין של מה שיכול היה להיחשב לחוט שדרה מוסרי, המפסידה הגדולה לא תהיה הליכוד או יש עתיד, אלא הדמוקרטיה עצמה, המרקם החברתי באשר הוא. אם המדינה “מסריחה מהראש", כמאמר הקלישאה, איזו סיבה יש לי לשרת בצבאה או לא לחשוב שהעלמת מס היא, לפני הכל, חטא מוסרי?
בפעם האחרונה שבה חשו אזרחים רבים ברחבי העולם שהשיטה הדמוקרטית לא משרתת אותם עוד, הוטלו עשרות מיליונים, בתוכם שישה מיליון יהודים, לסערה שטרפה את חייהם. ההלם בעקבות המלחמה ההיא הספיק לפחות ממאה שנים של שלטון ליברלי ופרוגרסיבי שהבין שדמוקרטיה צריכה לבטא את רצון הרוב, אבל לא להיות נתונה בלעדית לגחמות לאומניות או דתיות שעלולות להתעורר בקרבו. כן, דמוקרטיה שמוגבלת על ידי בית המשפט.
העידן הזה תם, לקחי המלחמה ההיא נשכחו. עונשם של המסרבים ללמוד מההיסטוריה הוא לחיות אותה מחדש. כך לפחות חשים מאות אלפים, בין שזה בכיכר סינטגמה ובין שזה בכיכר טקסים או בכיכר הבימה.