הנה תמונת זיכרון של סופר עברי, מלפני 107 שנים בעיר ביילורוסית: “הלילה היה ליל ירח והשעה הייתה אחת אחר חצות. הכפור בעיצומו, 20 מעלות מתחת לאפס. עברתי על פני ההצטלבות של הרחוב הראשי, שם מתחת לפנס עמד על משמר ה’גורדובוי’ (שוטר). מתוך שעמום או מתוך טוב לב או מתוך שתי הסיבות יחד, הוא בירך אותי ב’שלום’, ומכיוון שאני הייתי אז מאוד פרוגרסיבי, לא עניתי לו ב’שלום’ על הברכות. הרהרתי אז: הנה הוא עומד ה’גורדובוי’ על משמר המשטר הרקוב הצאריסטי, שראספוטין הוא מסמלו”.
ממשיך הכותב ומספר: “מאז עברו למעלה מ־40 שנה, ובעל הרהורים אלה, הנער של אז, עומד עכשיו על סף זקנה, לא נשאר לי אלא לבקש סליחה מה’גורדובוי’, על שלא עניתי לו ב’שלום’ על ה’שלום’ שלו. יותר ממה שה’גורדובוי’ שמר על כיסאו של ניקולאי השני, הוא שמר על החנויות שבבית האדמו”ר ר’ שמרל־נוח ועל בית המדרש שבו למדו חסידים את ה’תניא’, כשהם משעינים את גבם אל התנור המוסק, ובשעה זו עמד ה’גורדובוי’ בחוץ על המשמר, קופא מקור”.
נזכרנו בסיפור זה למראה ה”גורדובוי” הישראלי, השוטר העברי, כשהוא בפעולה מאומצת, מלחיצה, מנסה לשמור על החוק והסדר שמופרים כמעט מדי יום ביומו בערי ישראל. הוא אינו עומד בכפור, הוא אינו בודד בחשיכה, אבל מלאכתו קשה בהרבה. עליו להדוף את אחיו המפגינים אל מחוץ לנתיבים הראשיים, ולאפשר הן את ההפגנות החוקיות והן את התנועה הסדירה.
אילו ברוסיה הצארית היה מדובר, כי אז השוטרים היו מקבלים פקודה לירות לתוך ההמון, לשפוך דם ולפזר בלא רחמים את המפגינים. רבים מהם היו נלקחים ל”אי שם” בלי שנודע גורלם. ב”ה, אין הדבר כך אצלנו. השוטרים פועלים על פי חוק ועל פי פקודות מאופקות, ואין זה קל להם. נאבקים בהמון שמנסה לפרוץ גדרות, לחסום כבישים, והם אחיהם, בני עמם, שמבקשים בדרך זו למחות על הרפורמה המשפטית. מה עובר בראשו של “גורדובוי” כזה כשהוא מתעמת פיזית, פנים אל פנים, עם מפגין? כלום נוח לו הדבר? כלום אין הוא מבין את “הצד השני”? מבין גם מבין, אבל את עבודתו־שליחותו עליו לבצע, בהתאם לפקודה שקיבל.
דומני כי כמו אותו שוטר משנת 1917 אי שם בכפור הרוסי, איננו מוקירים די את השוטר שלנו. גם על המשימה המאומצת שלו, גם על רגשות שבוודאי הוא מבליע בלבו. הנה כי כן, בישראל השרויה בתוך שסע עמוק, עדיין יש מי שעומדים על משמר הסדר הפנימי, ממלאים את תפקידם הקשה, כאשר המריבות בצמרת, בין השר לביטחון לאומי ובין המפכ”ל – הן מהם והלאה.
רוח הסרבנות המסוכנת, המתפשטת בקרב אנשי מילואים בצבא, הגיעה גם אל מפקדי משטרה בעבר. נקווה שאין היא משפיעה על פיקוד המשטרה ושוטריה בהווה. ואכן, הם מבצעים עבודתם נאמנה. נכון, יש שוטרים שהרחיקו לכת בעת פיזור הפגנות, נחקרו במח”ש, אבל בסך הכל ראויה המשטרה שלנו לצל”ש על הימים המאומצים שעוברים עליה, בכוחות שאינם מספיקים לתת מענה לכל אלימות או פרעות, כאן ושם. כך בימים רגילים ועל אחת כמה וכמה בימים סוערים אלה.
אותו סופר שהזכרנו לעיל ארגן לימים, ב־1930, הפגנת מרי ראשונה בתקופת המנדט. ההפגנה הייתה נגד סגן שר המושבות הבריטי שהגיע לתל אביב. חמישה הוכו בה באכזריות על ידי השוטרים הבריטים (יהודים!), הסופר שלנו הופל על הרצפה, משקפיו נשברו והוא נלקח על גבי עגלה למשטרת יפו, כאשר קלגס בריטי רכוב על גבו. השוטר המנדטורי היה ידוע בקשיחותו הן כנגד לוחמי חירות יהודים והן כנגד אספסוף ערבי. כל האמצעים היו כשרים בעיניו לביצוע “משימתו”.
אין זה כך במדינה כה מסובכת כישראל. השוטר שלנו מפעיל לרוב כוח וסמכות במשורה, לא בשרירות. בין שבהפגנות של יהודים ובין שבהתפרעויות של ערבים. ההפגנות מותרות על פי חוק, אבל כשהמפגינים מתגרים בו, עליו להגיב בידיעת מגבלות הכוח הנתון לו, ויש שבסערת ההתכתשות, הוא מפעיל כוח יתר. אותו שוטר אינו נהנה משכר הולם. ראוי על כן לומר מילה טובה לשר בן גביר, שהשיג תוספת של תשעה מיליארד שקלים למשטרה, שתאפשר גם שיפור משכורות, גם גיוס צעירים נוספים לשורותיה. ואולם את ההוקרה הציבור צריך לתת.
אין לחכות עשרות שנים כדי להודות לשוטרי ישראל. אני בטוח שגם המפגינים מודים בסתר לבם: טוב שיש כחולי מדים ששמים להם גבולות בעת רתיחה, מוצדקת או לאו. ועוד פרט לסיום: שמו של אותו סופר שהוזכר פעמיים לעיל הוא ד”ר אב”א אחימאיר ז”ל.