"אז מה המדינה שאת תמיד משקרת שאת מגיעה ממנה?", הוא שאל אותי בזמן שהסתובבנו באחד הרבעים בפריז. עניתי שבשנים האחרונות אני לא משקרת, פשוט מעגלת קצת פינות. “תל אביב", אני אומרת אם מישהו זר שואל אותי מאיפה המבטא. כאילו שהעיר, שהפכה בשנים האחרונות למעצמה תיירותית, מצליחה לנתק את המטען הפוליטי שהמילה “ישראל" מביאה איתה. 

זה דווקא עובד לי, עניתי לחבר החדש שהכרתי בטיול, והסברתי שפעם הסתבכתי כשהייתי באי יווני ואמרתי לזוג חביב שאני ממלטה, ואז התחילו לשאול אותי שאלות קשות על כל מיני ערים ומקומות והמלצות. ואת מלטה בכלל הכרתי רק מהאירוויזיון, ואני עדיין לא ממש יודעת היכן למקם אותה על המפה. 

“אני אומר שאני מאנדורה", הוא אמר. מדינה קטנה, ספק צרפתית, ספק ספרדית, ותמיד אפשר לצאת ממנה טוב, הסביר. מה גם שהיא נייטרלית, והמראה הישראלי משתלב בה יופי. “טכנית, אני יכולה לומר שאני מפורטוגל", אמרתי כמחזיקה גאה של אזרחות במדינה שעדיין לא הצלחתי ללמוד את השפה שלה ולהכיר אותה, מלבד כמה אזורי יין ויקבים פורטוגליים מובילים. אבל זה עוד יגיע, אני מניחה. בינתיים אני מפלרטטת עם הצרפתית באפליקציה ללימוד שפות דולינגו והזנחתי את הפורטוגזית שקשה לי יותר. אם לבצלאל סמוטריץ' יש אזרחות אמריקאית והוא לא יודע אנגלית, אז אין לחץ. 

“אז אנדורה", סיכמנו לפני שנכנסנו ל"קבב בגדד". ראיתי את המקום בפעם הקודמת בפריז, אבל הייתי לבד ופחדתי להיכנס. לא יודעת למה, אולי משום שהיו שם המון גברים. רק גברים. הפעם התחשק לי טיול שורשים קולינרי, ואין אפשרות לעשות זאת אלא במדינת צד שלישי שבה יש מהגרים. 

אז אחרי ששיחקנו אותה ספרדים והסתרנו את החצי העיראקי שברח אחרי הפרהוד לארץ הקודש, נכנסנו לחנות שוקולד ברובע המארה הפריזאי. מתברר שיש לי כישרון להיכנס, בלי לדעת, לסניפי דגל או למקומות שיש מאחוריהם סיפור היסטורי מעניין. עם ה"בונז'ור" המקרטע שלי, המוכרת מיד הבינה שאנחנו תיירים וסיפרה שהגענו לסניף השני של אחד ממפעלי השוקולד המוכרים בצרפת, שעובד עוד מהמאה ה־18. מיד הוצאתי את המצלמה, ושאלתי שאלות סקרניות. 

“רגע, אז מאיפה אתם?", היא עצרה את פרץ ההתלהבות החקרני שלי, ובמה שהיה נדמה כמו דקה ארוכה ואפילו כמו נצח, הבטנו לרגע זה על זה בנשימה עצורה ותהינו אם זה הזמן לזרוק שאנחנו מאנדורה או מתל אביב. “תל אביב", אמרתי מהר כדי להפיג את המבוכה, והוא זרק “ישראל". 

בכל זאת, ב"קבב בגדד" חשבתי פעמיים, והתאפקתי אם לספר להם שבית הכנסת של סבא רבא שלי עדיין עומד בעיר היפה וההרוסה. בסוף ויתרתי על התענוג, אבל הבטתי על וויסאם קצת בעצב כשסיפר ל"ספרדים" שעמדו מולו שהוא מת לחזור. יש לנו הרבה דברים שיכולים לחבר בינינו, אם רק היה עולם נורמלי שבו אפשר גם לדבר עליהם. 

ובחזרה לחנות השוקולד. בתוך המבוכה נשמע “שלום" בעברית שהמוכרת זרקה בלבביות ששמורה ליהודים בתפוצות, אבל מיד הבהירה שהיא מעולם לא הייתה בתל אביב. היא רק פוגשת הרבה ישראלים נחמדים, ושמעה שמדובר בעיר שמאוד כיף לבקר בה. היא גם הבהירה שהיא לא יהודייה, ותהתה מדוע זו שאלה שתמיד חוזרת על עצמה אצלנו כשהיא אומרת “שלום" בעברית. ניסיתי להסביר לה שאף שאני יהודייה וגם ישראלית ואיני מתכחשת לשני הדברים שנולדתי איתם, אלו שתי ישויות שונות, גם אם ברמה ההיסטורית יש קשר ביניהן, ושעדיין חי פה דור שחושב שאי אפשר לנתק בין הזהויות. “כי כאלה אנחנו, קצת מורכבים". 

זה היה בדיוק הרגע שבו חשתי “בבית" וגם הרגשתי את כובד ההסברה הישראלית נוחת לו על כתפיי. מה אני אעשה עכשיו? לא ברחתי לפריז כדי לדברר את ישראל. מתברר שאת יכולה להיות גולה מרצון בארצך, את יכולה לכעוס על המדינה, להתנער ממנה כשאת בתוכה, אבל המצפון שלך לעולם לא ייתן לך להשחיר את ארצך מולדתך בפני זרים חביבים שחושבים עליה רק טוב. 

כדי להראות את הצד היפה של התייר הישראלי יצאנו עם כל המתנות שרצינו לקנות למשפחה ולחברים מפריז, מהחנות ההיסטורית השנייה. הראשונה ממוקמת ברובע אחר והבטחנו למוכרת שנבקר גם בה. יכול להיות שזה היה אקט שיווקי מהמוצלחים ביותר שהפעילו עלינו, מלכודת תיירים משומנת נוסח העידן החדש. מצד שני, יכול להיות שהיה פה באמת איזשהו חיבור קטן ואמיתי בין אנשים שלא מקללים זה את זה ברשת, אלא מדברים בגובה העיניים בלי מטען חורג, אף שלכאורה אין ביניהם דבר וחצי דבר. 

כך או כך, אם יש משהו שלמדתי על עצמי בנסיעה הזו הוא שאני אוהבת לקנות, ולקנות הרבה במקומות שבהם מתייחסים אליי יפה. וגם שכיף לצאת מהגטו המחשבתי ולדבר גם עם אנשים שחושבים אחרת ממך, ומגיעים ממקומות שונים. דבר שנדמה לי שקצת שכחנו לעשות.