משחר ההיסטוריה שלנו, עוד מימי מלחמת ששת הימים, למדינת ישראל ישנן פרות קדושות שאסור בתכלית האיסור לגעת בהן. מן נושאים כאלה, השמורים טוב טוב מאחורי ויטרינה עם זכוכית כפולה, כך שגם אור השמש לא יכול להגיח מבעד לחריצים. אחד מגבולות הגזרה הללו היה הצבא. כשאני אומרת היה, אני מתכוונת שהגבול זה היה רלוונטי עד לפני כחודש וחצי, והחל להיטשטש מפרוץ הדיבורים על סרבנות.
מהרגע בו שירות צבאי בכלל ושירות מילואים בפרט הפכו יחדיו לאות מחאה נגד הרפורמה במערכת המשפט, עוד עמוד תווך מרכזי בבניין הישן אך השמור הקרוי מדינת ישראל החל להיסדק. כבר דיברנו, וחזרנו, והזכרנו שגם התנגדות חריפה שבחריפות לא יכולה להוביל להפקרת העמדות, המסוקים והמחשבים המגנים על שטחנו, ואני חושבת שעמדתי לגבי התמורות המשפטיות ברורה.
והשבוע, ראו זה פלא, עוד קורה תומכת התמוססה לתוך עצמה, כאילו מישהו החליט לבעוט בקיר גבס. הפעם היו אלה המשפחות השכולות שנאלצו להכריז על קו פרשת המים. והעולם שותק. הכל התחיל במסר שהעבירו מספר משפחות שאיבדו את יקיריהן לשרים ולחברי הממשלה, על כך שאולי לא כדאי שהם יפקדו את טקסי הזיכרון השנה. לגיטימי. כבר ראינו בתקופת ממשלת השינוי, כשנפתלי בנט היה ראש הממשלה, שהפוליטיקה לא מפספסת אף הזדמנות לדחוף את עצמה למרכז הבמה, והיא תעשה זאת ברגע הכי לא מתאים. אבל זה לא הכל.
אני לא אוהבת לדבר במגזרים, כי כל אחד מאיתנו הוא שילוב של כל כך הרבה מעגלים שהופכים אותנו לתמהיל הישראלי המשובח המאפיין אותנו, אבל אעשה זאת באופן חד פעמי רק למען הוכחת הטענה. היו אלה ההייטקיסטים, השופטים בדימוס, אנשי המילואים כפי שכבר הזכרנו, הסטודנטים, עורכי הדין, הרופאים, המנכ"ליות, תלמידי התיכון, ומי לא, ועכשיו גם המשפחות השכולות קוראות לעצור. אחד מהאבות השכולים אמר בהפגנה השבוע שהוא מרגיש שבנו נהרג לחינם. והוא לא היחיד.
אין ישראלי שהמשפט המצמרר הזה לא עושה לו חור עמוק בלב. המדינה הזאת שכלה כל כך הרבה מבניה ובנותיה, כך שבאופן מצער לא ניתן למצוא מישהו שאין לו קשר ישיר או עקיף לשכול הנורא, וזה לעולם לא יהיה לחינם. אבל כשאלו ששילמו את המחיר היקר בתבל עבור הארץ הקטנה שלנו מבקשים לחדול, זה צריך להישמע בעוצמות החזקות ביותר בקרבת המשכן בירושלים. אבל זה לא נשמע.
ראש הממשלה בנימין נתניהו נתן בחמישי הצהרה לציבור, אחרי שיחה טעונה עם שר הביטחון גלנט בה ככל הנראה הובהר שעליו להחזיק במושכות לפני שהעגלה יוצאת מהמסלול. ציפינו לאיזשהי התייחסות כנה לבלגן שנכנסנו אליו, מילה על הורדת הרגל מהגז או אפילו עצירה ולו למען האנשים הללו שביקשו זאת. במקום, אמר נתניהו, שנראה לחלוטין לא כתמול שלשום, שהוא מתחיל להתערב בענייני הרפורמה הלכה למעשה, גם אם היועמ"שית אמרה לו לא. אמירה שאין בה ממש כי ההתערבות הייתה ותהיה, גם אם איום הנבצרות ימשיך להתקרב אל בועת לשכת רה"מ.
אני די בטוחה שאחרי גלנט, וביטן, ודיכטר וברקת וכל מה שמעוללת להם המחאה נגד הרפורמה, הליכוד תתחיל להתפרק מבפנים וגם תיארתי איך זה יקרה באחד מטוריי לפני לא יותר מדי זמן. אני עדיין יודעת בלבי שמה שיעצור את בליץ החקיקה הוא הרס פנימי של מפלגת השלטון, בסגנון של ארץ אוכלת יושביה, רק בתוך המפלגה על ידי המפלגה.
במקום הראשון ברשימת המנדטים היא כבר לא תהיה, והקפיצה של בן גביר למען המשילות תימחק גם היא כלא הייתה. השאלה היא מה יתפרק קודם, הממשלה או האתוס החברתי שנדמה שמנערים אותו כמו שמנסים לנקות פירורים משטיח. כשמחברים את היעלמות קדושת הצבא וקדושת השכול יחד, הביטוי "טוב למות בעד ארצנו" יהפוך לאמירה ריקה מתוכן. לחיילים ולאזרחים שאיבדנו לא מגיע את זה. ולא למשפחות שלהן. ושוב, הרפורמה חשובה כקליפת השום כשזה על הפרק. חומר למחשבה, שאיכשהו לא קיבל עד כה זמן מסך במליאת הכנסת.
גינויים בדיעבד
אני לא נוטה לערבב שמחה בששון, או במקרה הזה, עוול באסון, ועדיין, מילה על הפלת חוק האיזוק האלקטרוני ברוב של 54 מול 53 תומכים. בא לי להזדעק מכך שנשות הקואליציה הצביעו נגד, ולא רק הן, אבל לצערי זה מאוד לא מפתיע במציאות שבה משמעת קואליציונית היא חזות הכל. זה פשוט מאכזב לדעת שכשאישה מאבדת את חייה על ידי מי שסמכה עליו יותר מכל, שומעים גינויים מקיר לקיר, מכל קצוות הקשת הפוליטית. אך כשאפשר למנוע את הרצח הבא, ואפשר, גם הצרצרים שמים את הכנפיים על מיוט. אם נחזור למשל הבניין והעמודים התומכים, העירייה כבר מזמן הייתה צריכה להורות לנו להתפנות מחשש לקריסה. העיקר שחוק החמץ מוכן לקראת פסח.