המורה לחשבון בבית הספר היסודי בארי חדלה מכתיבה של תרגילי כפל וחילוק על הלוח, הניחה את הגיר מידה ואמרה: “תדעו לכם שבנוה שאנן יש טייסים וקצינים בסיירות יותר מבכל שכונה אחרת בישראל". ואז הוסיפה: “כאן ובקריית חיים!".
מעולם לא טרחתי לאמת את המידע הזה, שהיה ככל הנראה לא מספיק מבוסס, אבל גם אם המורה לחשבון לא דייקה, היא לא ממש טעתה: מי שהיה לו פרופיל קרבי, לרוב גם מימש אותו - והרי איך אפשר אחרת כשכבר מבית הספר היסודי מטיפים לך שאתה מהטובים? והטובים הולכים כידוע לטיס, או לסיירת, או לפחות - כמו במקרה שלי - עם החבר'ה לנח"ל (כי שריון ותותחנים הם כידוע חצי הדרך אל הג'ובניק, מילת גנאי שחמורה ממנה לא הכרתי בכל שנות ילדותי).
יחידות העילית הטכנולוגיות של המודיעין כמעט לא היו אז בתודעה, אף על פי שאני יכול לזכור בחור מהשכבה שהתגייס למה שנקרא אז ל"א (לוחמה אלקטרונית), וכשמישהו לעג לו, אמר אחר: “אל תצחק, יום אחד הוא ימציא טיל שיהרוג יותר סורים מפלוגה שלמה של גולני". מה אתם יודעים? היה פעם כיף ב"מחנה השלום".
לא ששנו אלי קרב, בעיקר מפני שלא ידענו מה זה אומר. מלחמת יום הכיפורים הייתה עבורנו זיכרון ילדות רחוק (מלבד כמה מאיתנו, שהמלחמה ההיא הביאה את הכאב שאין לו מזור אל בתיהם). כשהיינו בחטיבת הביניים, החל מבצע שלום הגליל, שהיה כבר מוחשי יותר אבל לא ממש הופנם, אולי משום שמאות הרוגיה של המלחמה ההיא הצטברו בחלקות הצבאיות לאורך כמה שנים, במה שנראה היה כמו מבצע צבאי שהסתבך.
הטראומה הלאומית של הקיץ ההוא, בקרב מי שהשכול לא נגע בו ישירות, הייתה ההדחה הסנסציונית של נבחרת ברזיל עם זיקו וסוקרטס מהמונדיאל בספרד. רק אחר כך התחיל להיות הזעם מופנה אל בגין ושרון. אם הייתי אומר למישהו שהשניים האלה עוד יהיו מושא לגעגוע קולקטיבי של מחנה השמאל בישראל, סביר להניח שהיו חושבים שיצאתי מדעתי.
בשבועות האחרונים אני חוזר לא מעט אל הימים ההם, ימי התום שלי - ולא רק כי אני אולי מתקרב אל הגיל שבו עברו של אדם מתחיל להיות עשיר יותר מעתידו. אני חוזר לשם, כי האווירה הפוליטית שבחוץ מחזירה רבים מאיתנו אל המקורות, מכריחה אותנו לבחור.
בשנים האחרונות התרחקתי מכור מחצבתי, וכמו שקורה לרבים שמתחילים להביט על יסודות חייהם בעין ביקורתית, ראיתי בעיקר את השלילי. בתחום המדיני־ביטחוני, למשל, לא הבנתי איך יש מי שיכול להתבצר מאחורי האידיאולוגיה שקרסה עם הטרור של ימי אוסלו, טרור שהיה התשובה הפלסטינית הברורה לניסיון אמיץ וחד־פעמי ליישם את פתרון שתי המדינות. עוד פחות מזה הבנתי את המיתוס השקרי שכרך בין הכישלון ההוא לרצח רבין, שקר שאין לו כל אחיזה במציאות.
ראיתי גם אנשים שמדברים גבוהה־גבוהה על זכויות אדם, אבל חס וחלילה שהבת שלהם תביא הביתה חבר ממוצא מזרחי. זאת ועוד, כי משנפקחו עיניי, לא יכולתי שלא לשים לב לכך שחלק גדול ממי שפולטים בבוז את המילה “ביביסטים", הם בדיוק מי שקוננו על “הצ'חצ'חים של בגין" לפני 40 שנה (או 40 קילומטר. לך תזכור).
ההתפכחות הזאת לא העבירה אותי אל המחנה האחר (רק לפני כמה שבועות כתבתי כאן על איך השתלטו העבריינים על הפריימריז בליכוד, עוד לפני שהתפרסמו תמונות של בכירי השרים מסיבים לאותו שולחן עם פושעים כבדים), אבל היא עזרה לי מאוד לדייק כמה חצי ביקורת אל מה שהיה כור מחצבתי.
לעתים העונש על חשיבה ביקורתית הוא להישאר ללא מחנה: אני נוטל “מטל עם דדל" מפינת הארון ושם פעמיי, במוצאי השבת, לרחוב קפלן. נעצר לרוב בפינת רחוב דובנוב, קורא כל מיני שלטים שלא בהכרח מייצגים את עמדתי, נספר בין האלפים הרבים - ושב הביתה כחלוף פחות מחצי שעה, שייך-לא שייך לאותה מחאה.
כבר כתבתי פה בעבר שהסיטואציה קשה לי, שהסכמתי עם חלקים גדולים מנאום “הפרקליטות שבתוך הפרקליטות" שנשא יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, עת כיהן כשר המשפטים. כתבתי פה כבר שראיתי מקרוב איך תופרים תיקים וקוננתי על מר גורלו של האזרח הקטן, הלובש חג, מגיע לדיון בבית המשפט ומבין - רק מאורך הרשימה על דלת האולם - שצדק פה כבר לא ייעשה.
אם כך, תשאלו, למה בכל זאת אני מוחה? כי מי שכורך את כל אלה בחוק המתנות, במניעת חקיקה שתפחית רצח נשים בידי גברים אלימים, באיסור הכנסת חמץ לבתי החולים, או “סתם" בגזענות חשוכה (להבדיל מנציות ביטחונית), ימצא אותי תמיד בצד הנגדי: בינתיים בתמיכה חלשה, אך ככל שילך המאבק ויסלים, גם במצב רוח קרבי. קרבי כמו שלימדו אותנו, הפריבילגים, בבית הספר היסודי.