"רק שיחזיק מעמד עד לחג", אני עונה לו בשילוב של חשש ותקווה, אבל הוא כבר עבר מקולינריה לאקטואליה:
"אז מה, ביבי מפטר את גלנט? מעניין מה יעשו החברים שלו בליכוד".
"יעמדו בתור כדי להחליף אותו", אני משיב.
"וואלה שפנים", הוא עונה ומוסיף, במה שנראה כמו כאב לב אמיתי: "ביבי גמר. היה צריך ללכת בשיא".

רגע לפני שאני נבלע בטרמינל ועובר למצב של "סליחה אדוני, אבל הייתי פה לפניך", אני מהרהר בכך שאף שהוא למוד ביקורת מפי אנשים שהוא מינה בעצמו, מבנט ושקד עד לסער, וממנדלבליט וליברמן עד ארגמן, את המכה הקשה ביותר לתדמיתו, לפחות בקרב חלק ממצביעיו, חטף נתניהו משר הביטחון הטרי שלו.
אלא שאני בורח הרחק מכאן, או כך לפחות חשבתי.

טיסת אל־על לליסבון מלאה עד אפס מקום. רק שמרבית הנוסעים לא נראים כמי שיוצאים לחופשה - ולא רק מפני שהם טסים ביום ראשון, עוד לפני תחילת חופשת הפסח של הילדים. לא ביררתי עם כולם, אבל בשיחות שהתנהלו במעברים, הנושא החם היה נדל"ן. אחד מהם, שחולק עמי את ה"ביזנס של העניים", כלומר את השורה שלצד יציאת החירום, מספר לי שהוא ואשתו טסים לשלושה ימים מרוכזים שבהם יבקרו בעשר דירות ליום.

 יש להם שלוש בנות. הקטנה בת 5, הגדולה בת 12 והם מקווים למצוא נכס ולהשתקע בו בסוף שנת הלימודים. החיים בחו"ל לא זרים לו, הוא משתף, אפילו הילדות הן כבר בוגרות של רילוקיישן בנסיבות מקצועיות. רק שהפעם זה שונה, הוא מדגיש: הפעם זה לא בגלל ההווה המקצועי שלו אלא בגלל העתיד שלהן.  אני חושב על הילדים הגדולים שלי ולבי נחמץ. 

תגידו "נפולת של נמושות" כמו שטען פעם רבין המנוח (לא לפני שבילה שנים ארוכות בתפקיד רשמי בחו"ל, להזכירנו שהשמאל הישראלי היה תמיד גמל שמיטיב לראות את דבשתו של האחר), אבל מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את האנשים האלה, שבלעדיהם היא תהפוך למקום שאיש מאיתנו לא ירצה לחיות בו עוד. 

השיחה במטוס מתחברת אצלי לשיחה עם רואה החשבון שלי, לפני כמה ימים. ביקשתי תרגום לאנגלית של מסמך פשוט שהיה דרוש לי. לרוב הוא ממלא את בקשותיי במהירות ויעילות, אבל הפעם התעכב. מקץ כמה ימים התקשרתי למשרד כדי לברר מה פשר העיכוב. "אני מתנצל", השיב: "אנחנו קורסים מרוב בקשות לתרגום מסמכים ללקוחות שרוצים לפתוח חשבונות בנק בחו"ל". 

לא מדובר במשרד מפואר. כלומר, העובדים בו נפלאים, אבל לא תואר לו ולא הדר: הוא לא שוכן בקומה ה־20 ומשהו של בניין משרדים בתל אביב, אלא בדירת מגורים שהוסבה למשרד בשכונה ממוצעת באחת מערי הלוויין שלה. הלקוחות האחרים, ככל שהספקתי להכירם, הם לא יזמי הייטק אלא שיפוצניקים, גרפיקאים וטכנאי מחשבים. עצמאים קטנים שמנסים להפוך עסקים עם מחזור שנתי של כמה מאות אלפי שקלים למשהו שיניב להם נטו שיאפשר לגמור את החודש בכבוד.

הכירו, חברים, את הקהל שמוציא מכאן עכשיו את כספו, אם לא את משפחתו ועתידו־עתידנו. הנזק האמיתי של חקיקה דרקונית שמשווקת לציבור בישראל במסווה של "רפורמה".

בנסיבות שונות פגשתי פה שתי נשים, בערך בנות 40, אחת קצת מתחת אחת קצת מעל. כמו רבים מהפורטוגלים, גם הן מעריצות את ישראל. הצעירה יותר מפתיעה אותי בכמה מילים בעברית, שלמדה מעמיתיה הישראלים. החברה שמעסיקה אותה מתכננת ביקור אצל לקוחות בארץ לקראת סוף השנה. היא נרגשת לקראת המסע, אבל מוסיפה, ספק בהומור, שהיא מקווה שנשרוד עד אז, כי היא מתקשה להאמין למה שהיא רואה באתרי החדשות: "מצד אחד, זה ככה בכל העולם. אנשים איבדו אמון בממשלות, אבל מצד שני לא האמנתי שזה יכול לקרות לכם", ומרצינה: "יש לכם יותר מדי אויבים". 

גם הגברת השנייה מתקשה להאמין לחדשות. היא ביקרה כבר כמה פעמים בישראל וחושבת שתל אביב נהדרת, גם אם יקרה מאוד. בלילה, אני עובר על החדשות המטלטלות מישראל. "השמדת ערך" קורא יו"ר האופוזיציה למעשי הממשלה. לפיד הוא ההבדל בין חכם לפיקח. לו היה חכם, היה מציע לנתניהו ולא לבנט, לעמוד בראש ממשלת אחדות ציונית־חילונית. רק שהפעם הוא בחר בביטוי מדויק: "השמדת ערך". בתוך שלושה חודשים הפכנו ממדינה נערצת למדינה מתאבדת. מדינה שלקתה במחלה אוטואימונית, כזאת שבה הגוף תוקף את עצמו.