1. זהו. הנה אני הולך על טור חיובי לחגים, ללא "כן ביבי לא ביבי", ללא פוליטיקה, ללא הסחי והגועל, החרדות והפחדים, הסכנות והאיומים. טור חיובי ומאיר פנים לשבוע החג.
נתחיל. מגילת העצמאות היא אחד הדברים הטובים שיש לנו. מסמך מכונן, שעליו חתמו כל ותיקי היישוב, מחרדים ועד קומוניסטים, שישבו על ערש הולדתה של מדינת ישראל.
זה קצת פשע שלא לומדים אותה בבתי הספר, שלא משננים אותה די בשיעורי חינוך בצה"ל ובתנועות הנוער ובעצם שלא כל אזרחית ואזרח יודעים אותה פחות או יותר בעל פה.
יש לי חבר, קוראים לו יוסי. הוא הקים ומפעיל כתרומה לקהילה וכחזון, בתי ספר מקצועיים, האחד במרכז הארץ והשני בצפונה. הוא גם מעסיק כמה מאות אנשים, וכבר שנים שהוא מדפיס ומחלק עותקים של מגילת העצמאות לכולם. לא קריזה אישית, אלא הבנה של ההיכרות החסרה עם הדבר הכי מחבר אותנו ושסביבו אפשר וצריך להתלכד. אבל אם לא תכיר ולא תדע – איך תלמד?.
בחודש האחרון יוסי הדפיס אלפים רבים של עותקים ממגילת העצמאות לחלוקה בצמתים ובהפגנות. הוא מאמין שזו הדרך. ואני, ודאי כמו רבים, סבור שבהיעדר חוקה לישראל, צריכים לחוקק דחוף את חוק יסוד "מגילת העצמאות" כמצפון וכמצפן לאומי של מדינת היהודים הנבנית, המתמודדת, הקולטת עלייה ושבתוכה מיעוט ערבי לא מבוטל.
לקראת יום העצמאות, מממן לרוב בנק הפועלים דגל ישראל, המצורף לקוראי העיתונים. והנה השנה, כל הארץ דגלי כחול־לבן, המדינה מוצפת. חזון הבנק התממש בדרך אחרת והוא מונף בקריאה "דמוקרטיה" מדן ועד אילת.
אם הייתי בנק, הייתי מצרף השנה עותק יפה של מגילת העצמאות. אם יקראו אותה ויעיינו בה רק 50% – דיינו. ואם יתלו אותה במרפסת או במשרד 5% – די דיינו.
ספק אם ישנו גוף דוברותי נוסף בישראל או אפילו ברחבי העולם, המתמודד עם מנעד כה רחב של נושאים, בזירות כה רבות ובעוצמת איומים קרובים ורחוקים כמו שמתמודד דובר צה"ל. אני אומר זאת כמי שמכיר את גופי הדוברות בישראל ואת גופי הדוברות, למשל, בפנטגון או בזרועות הצבא האמריקאי, או גופים אזרחיים מקבילים.
אני כותב את הדברים על רקע חילופי דוברי צה"ל בשבוע שעבר. כל דובר צה"ל שמתחלף, מחליף עמו פחות או יותר תקופה, יכולת, אמצעים ומנעד אתגרים. קצב ההתפתחות וההשפעה בתחום מהיר יותר מכל מרכיב אחר בשדה הקרב המסורתי והמודרני באוויר, בים וביבשה. היות שהמלחמות המודרניות הינן במרחב האורבני בלב אוכלוסיות, כל אחד בצד שלנו ובצד של האויב שחמוש בסמארטפון הוא עיתונאי, דובר, פרשן, ועוד לא דיברנו על הלוחמה הפסיכולוגית והפייק ניוז.
אז אני נוסע (די הרבה יחסית) וחושב. השבוע חשבתי על הכמות הבלתי נתפסת של עמותות החסד, הסיוע והרווחה שפועלות במדינת ישראל. חרדיות, חילוניות ומעורבות, באין־ספור תחומים. אין דבר כזה בעולם!.
יומנו מוקדש לרוב בתקשורת ובשיחות בין אדם לחברו ולמשפחתו למחלוקות, לפלגנות ולפוליטיקאים. איננו שומעים די את קולם של עושי הטוב המתהלכים בינינו בתחום הרפואה והסיעוד, בתחום איסוף המזון, בתי התמחוי, הקמחא דפסחא. את כנפיים של קרמבו ויד שרה, את איחוד הצלה ואת פתחון לב, את ארגון ידידים ואת זק"א, את המסיעים חולים פלסטינים מהמחסומים לטיפול רפואי, את ארגוני הידידים של מוסדות הבריאות וארגוני התרבות.
אני נוסע בדרכים וחושב על ההיקפים של אלפי עמותות וארגונים, מאות אלפי מתנדבות ומתנדבים, מקריית שמונה ועד אילת. את הטור הזה מובילים החרדים, עם אין־ספור עמותות חסד וצדקה, שמהם נהנים כלל אזרחי ישראל. אני נוסע, חושב ומתפעל. יום אחד יכוננו כאן חוק גיוס אזרחי לכל: לבני ולבנות 18 יהודים וערבים, חילונים וחרדים. חלק מהעמותות הללו, לפחות בעיניי, ראויות להיות תחליף לשירות האזרחי בצבא.
אני זוכר בגעגוע את לילות הסדר בחדר האוכל בלהבות חביבה, שלווה תמיד בריח פריחת ההדרים שפשט בקיבוץ, במרק עם הקניידלך של ברכה ז"ל, את ה"חד גדיא", המקהלה.
מועדים לשמחה ושבת שלום.
התרעות פיקוד העורף