חייזר, לו נקלע לארצנו ואולץ לצפות בערוצי התקשורת הביביסטיים ושופרותיו למיניהם במשך ימים רצופים, היה מקבל את הרושם שישראל אכן מוקפת אויבים נוראים המכונים "אשכנזים". לפעמים התחושה היא שלו רק יכולנו להיפטר מהם, הייתה ישראל יכולה, ערב הפסח, לצאת מעבדות לחירות. אלא שמדובר באויבים מתוחכמים.

הם משתייכים למעמד חברתי המכונה "פריבילגים", שפגיעתו רעה. הם שולטים על סביבתם ומתנשאים על זולתם הודות לנשק הסודי והעוצמתי המכונה "הגמוניה". בשלב זה כבר היה החייזר מבין בכוחות עצמו שההגמוניה של האשכנזים הפריבילגים היא הרעה החולה המונעת מעם ישראל למוד התלאות והסבל להגיע, סוף־סוף, לגאולה הנצחית.

בשבועות האחרונים נפל דבר: במעמדם של האשכנזים כ"שטן הגדול" חל פיחות. את מקומם תפסו אחיהם הגרועים מהם: הטייסים. זה לא בהכרח סותר, כי לא מעט טייסים הם גם אשכנזים. תארו לעצמכם את השילוב הנפיץ הזה: אשכנזי, שהוא גם טייס! האין זו סכנה ברורה ומיידית לשלום הציבור?

פתאום נזכרתי שאני מכיר באופן אישי אחד כזה. בעוונותיו הוא טייס, די ותיק אפילו, והוא גם אשכנזי, רחמנא לצלן. קוראים לו מתי (מתתיהו). שמו המקורי בלידה היה זילברמן (טפו), אבל הוא עִברת לכספית כדי לבלבל את האויב (וגם משום שבן־גוריון החצוף דרש מכל הקצינים הבכירים בצה"ל הצעיר להיפטר משמותיהם הגלותיים). הוא גם דוד שלי, שזה רק מחמיר את המצב. אז הלכתי השבוע לבקר את דודי מתי. חזרתי למקום הפשע ואולי סתם חיפשתי נחמה.

לפעמים, כדי לקבל פרופורציות, צריך לחזור להתחלה. למקורות. לדור המייסדים. האחרונים שבהם עוד סובבים כאן בינינו. הדוד שלי מתי שייך לקבוצה הזו. הוא עוד מעט בן 89. אחיו הצעיר (בשמונה שנים) של אבי יצחק, שהלך מאיתנו לפני קצת יותר משנתיים. מתי הוא טייס הקרב הראשון מהעיר טבריה. כלומר פריבילג בריבוע. אני מקווה שהפרטים הללו לא ישמשו עכשיו נגדי. אין לפקוד עוון אבות על אחיינים. אמי עליה השלום נהגה להגיד לנו, בכל פעם שבאנו בטענות (ובאנו לא מעט), שמשפחה לא בוחרים.

ודווקא היא בחרה להתחתן עם אשכנזי. אנחנו משלמים היום את המחיר. ואחרי כל זה, ברגע של רצינות, גם אם אפשר היה לבחור משפחה, אני הייתי בוחר את מתי זילברמן להיות הדוד שלי. הדוד האשכנזי, הפריבילג, ההגמוני והנערץ שלי.

הוא נולד בטבריה בשנת 1934, שמונה שנים אחרי אבא שלי. האשכנזים של טבריה כונו "אשכנזים עתיקים". כמעט כולם חרדים או דתיים שדיברו יידיש, ערבית ועברית. טבריה של ראשית המאה הקודמת הייתה עיר קטנה, צפופה, ענייה מרודה. היו שם הרבה ערבים, לא מעט יהודים מזרחיים וספרדים ומעט יהודים אשכנזים. היה אפילו נוצרי אחד, הרופא הסקוטי שקיבל פציינטים במלון הסקוטי, שהיה פעם בית חולים, היחיד בגליל. כל ילדי משפחת זילברמן נולדו שם. בשנים האחרונות התאהבתי מחדש בסקוטי הזה. כשאני ישן באגף העתיק של המלון, אומר לי שאול סיידא, המנכ"ל, ש"רוב הסיכויים שאתה ישן בחדר שבו אביך נולד לפני קרוב למאה שנה".

משפחת זילברמן הייתה ענייה אף יותר מהמקובל באותם ימים. ההורים (סבי וסבתי), אביגדור וטובה זילברמן (לבית הלר), היו חרדים. הוא היה חסיד בויאן. סוג של "עמך". חרדי לייט שהלך עם מגבעת אבל בלי המדים השחורים. היה לו מזג שהזכיר יותר את חב"ד. היא הייתה חסידת קרלין, אצולה חרדית על מלא. הקרלינים לא אהבו את השידוך הזה מהרגע הראשון. הם הטילו סוג של נידוי על המשפחה, שכלל גם את הילדים. זה הקשה עוד יותר על החיים, שהיו קשים מלכתחילה.

סבא אביגדור, להלן הפריבילג הראשון, היה חלבן. קם כל בוקר ב־4:00, דוחף עגלת עץ ועליה כדי חלב גדולים, מטפס בשכונות הגבוהות של העיר ומחלק חלב. שכר זעום מאוד, עבודת פרך, חיים מהיד לפה, מגרדים לחם לארוחת הערב. אבל סבא היה איש חרוץ, אופטימי, שמח וטוב לב. עד האסון. ששת הילדים (אחד מהם היה אבי) גדלו בעוני ודלות, אבל לא היו מודעים לזה. הבנים למדו ב"חיידר" החרדי, עם המלמד שהיה מכה בסרגל על האצבעות, עם המון גמרא ותלמוד, הרבה פחות ליבה. הבכור היה ישראל, אחריו אוסנת, אבי יצחק היה השלישי, אחריו מתי, שרה וגלילה. היה קשה למצוא בטבריה של אז משפחה בלי "גלילה". מתי וגלילה, הצעירים בחבורה, חיים איתנו גם היום.

שנה לפני שמתי נולד, אירע בטבריה "השיטפון הגדול", שהפיל חללים רבים. כמות עצומה של גשמים שירדה בפרק זמן קצר הפילה על העיר הרעועה מפלי מים וסלעים אדירים. עשרות נהרגו. אבא שלי, ילד בן 7, ניצל בעור שיניו. "ההורים הגיעו לבית הספר וחטפו את הילדים במרוץ נואש למעלה, לעיר העילית, כדי להימלט מהמים הגועשים", היה אבי נוהג לספר לנו, "אותי אף אחד לא בא לקחת. רצתי לבד, ילד קטן, מסביב זרם הגיהינום, סלעים גדולים התגלגלו סביבנו, לא יודע איך הגעתי בסוף למעלה".

גם מתי ניצל. הוא היה בן פחות משנה, כנראה סבתא הצילה אותו. הם חיו אז בשכונת אחווה, במבנים הערביים הישנים העשויים בזלת שחורה. בלי מים זורמים, חשמל או רפואה נגישה. הילדים לבשו בדרך כלל מה שאמותיהם תפרו להם ואכלו מה שהוריהם הצליחו לאלתר. בראשית המאה הקודמת השתייכה משפחת זילברמן לרצפת הייצור של טבריה. שמונה נפשות בשני חדרים, במבנה מט לנפול בשכונה הכי צפופה, מרודה ודלה של העיר התחתית, מבנה שאותו חלקו עם משפחה נוספת (שָפר). כך החלה הפריבילגיה.

אנחנו, בני הדור השלישי, באנו לטבריה עם הורינו כל פסח. חגגנו את ליל הסדר ובילינו כמה ימים מחופשת הפסח אצל סבא וסבתא. אלה היו כבר הסבנטיז, ואנחנו היינו צברים תוססים וחסרי דאגות. לא ידענו מה היה שם, בטבריה, לפני שנולדנו. את סבא אביגדור הכרנו כאיש שתקן וקודר. סבתא טובה הייתה דברנית, פעלתנית וקודרת. הם לא נולדו כאלה, סיפרו לנו. בשנותיי הראשונות היו אבי ואמי מטלטלים אותי לטבריה באופנוע עם סירה. זה מה שניפקו אז לפריבילגים. הנסיעה לטבריה נמשכה כמה שעות, ואני אזכור תמיד את הרגע הראשון שבו נגלית הכנרת, במלוא זוהרה המסמא, לעיניו של הנוסע המותש, בסירה (של האופנוע). מונחת שם למטה, מולך, מתענגת על תפארתה, מנצנצת, קורצת, יפהפייה. אלה רגעי הקסם של ילדותי.

טבריה עצמה הייתה עיר תיירות. צנועה, אבל לוהטת. היו בה לא מעט חרדים, אבל הם עוד לא שלטו בסדר היום. היו מלונות סבירים, הייתה טיילת, היו תיירים, והחיים היו יפים. כמה עצוב להשוות אותה לעיר המתחרדת, הקודרת והמסתגרת של היום.