כל שנה מחדש, כשמתקרב יום השואה, מדברים על זיכרון השואה ההולך ומתעמעם ועל האופן שבו אנו שוכחים את ניצולי השואה. אבל מה שלא מדובר כמעט הוא הקשר בין השואה לשיח הזכויות האינסופי בישראל. וליתר דיוק, לוויכוח הבין־עדתי. בישראל 2023 התקבעה מוסכמה שעל פיה אשכנזי שווה למילת הגנאי הנוראית - "פריבילג". זה הפך כמעט לאקסיומה. נתון שאי אפשר לערער עליו.
אפילו הילדים שלי, כפרה עליהם, חצי פולנים חצי כורדים, מקבלים אותו כמובן מאליו. ויש לכך כמובן סיבות טובות ולא מעט הצדקות. קיפוח ואפליה מתמשכים כלפי יוצאי ארצות האסלאם הביאו לפערים גדולים בינם ובין אשכנזים במרבית תחומי החיים בישראל, פערים שעדיין מתקיימים ובאים לידי ביטוי כמעט בכל מחקר סטטיסטי הנערך בנושא.
אבל מה שנשכח לחלוטין בשיח הזה הוא נקודת הפתיחה הטראומטית של אותם "פריבילגים". אלה שגדלו להורים שבחלקם הגדול עברו את הסיוט הנוראי ביותר שאדם יכול לעבור. איבדו את משפחתם. את ביתם. ולא פעם את בריאות גופם ונפשם. ולכן בתוך שיח הזכויות הזה, שאני מבין אותו לחלוטין ולא מזלזל בו לרגע, גם השואה חייבת להיכנס כפקטור מרכזי ולשנות את המשוואה הכל כך שטחית וקצרת הזיכרון הזו, שעל פיה האשכנזים הם המפונקים ובני המזל.
אני אדגים את זה דרך קורות משפחתי הפרטית. גדלתי בחיפה למשפחה מהמעמד הבינוני, ואפשר להגדיר אותי כפריבילג קלאסי. היה לי כמעט תמיד חדר משלי, למדתי בבית ספר פרטי, הריאלי העברי, ומעולם לא ידעתי מחסור כלכלי. אבל ההורים שלי, שניהם מקריית חיים, גדלו בתנאים שונים לחלוטין.
אמא שלי נולדה ברוסיה, בזמן מלחמת העולם השנייה, אחרי שהוריה נמלטו מפולין ונדדו לאורך כל המלחמה באופן לא חוקי ותחת שמות בדויים. כששבו לפולין אחרי השואה, הם גילו שכל משפחתם נספתה. ב־1950 הם עלו לארץ ונשלחו למעברה בחיפה, שם חיו למעלה משנתיים. ואז הגיעו לדירת שיכון של שני חדרים בקריית חיים, שם נותרו כל חייהם. ההורים של אבא שלי הספיקו לעלות לפני המלחמה. גם המשפחה שלהם שנותרה מאחור נמחקה כולה. כשאבי היה כבן שנתיים, אמו נפטרה מסרטן, והוא נשלח לחיות בבית יתומים בחיפה לאורך כמה שנים, עד שאביו נישא מחדש והביא אותו לביתו הצנוע בקריית חיים. שני הסבים שלי היו פועלי ייצור במפעלים הסתדרותיים בצ'ק פוסט. אחד באבן וסיד, השני בפניציה. שניהם נפטרו בטרם עת מסרטן, לא מן הנמנע שתנאי העבודה הקשים תרמו לכך.
אבל הקושי העיקרי שאפיין את החיים של הוריי הצעירים לא היה המחסור הכלכלי - משהו שהיה משותף בשנות ה־50 לחלק ניכר מהישראלים - אלא הצד הרגשי. המשפחות האלה, שאיבדו את היקרים להם מכל וחוו טראומות בלתי נתפסות, במונחים של היום, היו - בהכללה כמובן - משפחות עצובות. שרוטות מאוד מבחינה נפשית ורגשית. סבתא שלי מצד אמא, למשל, לא השלימה מעולם עם העובדה שהגיעה לכאן ונעקרה מחייה וממשפחתה. היא בקושי דיברה עברית והסתגרה בבית כל ימיה. אפילו לחתונה שלי לא הגיעה. כילד קטן, פחדתי לבוא לשם. ובעיקר, להסתובב בלילה ברחוב שלהם בקריה, אותו רחוב שגדל בו גם יהודה פוליקר. כי לא פעם היית שומע מאחד הבתים צרחות שבר של טירוף. של ייאוש. של חורבן.
ההורים שלי, שמיהרו לעזוב את הבית בהזדמנות הראשונה, הצליחו לבנות את עצמם מבחינה כלכלית ולהקים משפחה נורמטיבית ובריאה. אבל אין לי ספק שיש טראומות שמחלחלות גם לאורך דורות. אי אפשר לנתק את זה, אפרופו השיח הציבורי בישראל, מהסטיגמה של אשכנזים כאנשים "קרים", ש"לא יודעים לעשות שמח" וכו'. כל מי שחופר, ולו במעט, בתרבות היידית של לפני המלחמה יכול למצוא שם שמחה, הומור ופלפל שנותנים פייט יותר מראוי למזרחיות הישראלית. אבל מה לעשות שאחרי שעברת שואה, השמחה היא כבר לא עניין מובן מאליו. וכך גם ההשפעה של אותה שואה על שיח הזכויות הישראלי העכשווי.