לפני כמה ימים עשו לי פן. אני לא מתולתלת, גם לא בעלת שיער חלק. השיער שלי גלי, לא ברור. תמיד היה לי שיער עבה, ארוך ויפה, שלא ידעתי להעריך, בעיקר בגיל שבו כולן רוצות שיער מקלות דליל שנופל להן בקלות על הכתפיים. 

הייתי עומדת שעות מתחת לתנור האמבטיה בשיער רטוב, מעמידה את עצמי בסכנת התחשמלות בניסיון ליישר את השיער. זה לא צלח. פן רגיל לא עבד. השיער שלי היה עבה מדי, ארוך מדי. "יש לך שיער מדהים, אל תיגעי בו", אמרו לי כולם, אבל לא הקשבתי. רציתי להיות מאלה שיש להן שיער דק, שמסתדר מעצמו גם כשיוצאים מהבית בשיער רטוב. זה שכיכב בפנטזיות של הבנים בכיתה. כל נערה בתיכון בשנות ה־90 רצתה להיות עם ליווי'ס 501 ושיער כמו כולן. בחיים לא פגשתי נערה מקובלת שיש לה שיער גלי.  

לאחרונה יצא לי להיתקל בנערות שלומדות בתיכון הקרוב לביתי. כיום התיכוניסטיות מנסות להיראות כמו בנות 30, ומפספסות את ההתרפקות על טרנינג ונעלי ספורט שמאפשרים הנעורים. גם אני מדי פעם הייתי מנסה להסוות את העובדה שאני בת 17 והייתי יוצאת החוצה באיפור כבד. אבל עכשיו, כשהלכתי מאחורי הבנות מהתיכון, מאיטה את צעדיי ומביטה בהן היטב, רואה את השיער הגלי שלהן שעדיין לא עבר החלקה ואת הפשטות הבסיסית, חשבתי שאיזה כיף להן שהן כאלה, ושכל כך מתחשק לי לחזור לגיל הזה, רק בלי לנסות להילחם במי שאני. 

הבנות שראיתי היו אולי השריד האחרון לבעלות השיער הגלי. כיום, עם ההחלקות והטכנולוגיה שלא הייתה קיימת בניינטיז, גם בנות 12 הולכות לעשות החלקת קרטין אחת לשלושה חודשים. נערות מתולתלות או בעלות שיער גלי מעלות תמונה לאינסטגרם ונראות כמו בנות 20. אני מכירה אותן, הן הילדות של החברות שלי שמנערות הופכות להיות נשים יפות. מתבגרות כל כך מוקדם.  

לקח לי הרבה שנים לאהוב את השיער שלי ולא להילחם בו. ללכת איתו כמו שהוא. עם התלתלים כשמתחשק לו או כשחציו חלק כשאני באילת או באירופה, עם מים רכים במקלחת שלא הורסים אותו. התרגלתי להסתכל עליו במראה ולשאול אותו, כמו ילד: מה שלומך היום, מה בא לך להיות? ולא לנסות לאלף נמר. הייתי צריכה לדעת שאם לא הצליחו לשכנע אותי ללכת בתלם, אין סיבה שיהיה לי שיער מאולף. למה ציפיתי?

אז לפני כמה ימים, בצילומים לתוכנית טלוויזיה, ביקשו ממני לעשות פן. "שתיראי מסודרת יותר", אמרו לי. לא ידעתי אם להיעלב מכך שאני נראית פרועה מדי, ומה זה באמת להיראות מסודרת יותר, בשביל מי? כמובן שהסכמתי. אני מבינה את הצורך לשים אותנו תחת כותרות מדויקות. את רווקה, גרושה, בלי ילדים, עם חתול, יש לך חבר, את יוצאת להפגין, יש לך עבר משפחתי, כמה את משלמת פה? 

במשך שלושה ימים הסתובבתי כמו אישה אחרת. האישה עם השיער החלק. האישה המסודרת שנראית טוב גם שלוש דקות אחרי שהיא מתעוררת, כי השיער נופל בול על הפרצוף כמו בפרסומת. זו שלובשת את הג'ינס המדויק וכשהיא אוספת ברישול את הקוקו החלק שלה, היא לא צריכה מראה. זו שכל התשובות לשאלות הלא לגיטימיות שאנשים שואלים אותה לאחרונה, פשוט נענו במראה אחד. אה, היא דווקא נראית "נורמלית". 

שמתי לב שאפילו שפת הגוף שלי משתנה כשאני עם שיער חלק. הכל אסוף, אני מדברת בשקט, מאולפת להיות האישה שלכולם מסתדר לראות על המסך. לא מתפזרת, לא מרגיזה בנוכחותה אף אחד. לא מזמן עלתה תוכנית היכרויות חדשה באחד הערוצים, וכל הבנות המקסימות נראות בה אותו דבר, בשיער חלק, מסודר, טלוויזיוני. לא ראיתי מתולתלת אחת בתוכנית הזו. אני מקווה שזה יקרה בעונה הבאה, ושלא יוציאו את המתולתלת התורנית כרגיל, כלא נורמלית.

ואז פתאום, באמצע האביב, אחרי חורף שחון התחיל לרדת מבול ושטף ממני את המסיכה שהפכה אותי לכמה ימים לאישה אחרת. נשים אחרות מיהרו לתפוס מחסה, להסתיר את השיער המושקע מהגשם. ואני? אני עמדתי שם עם האמת שצצה בחזרה. חזרתי להיות זו שיודעת כמה מזל יש לה עם השיער העבה, בגיל שמתחילה לכולן נשירה. זו שלא אכפת לה מזה שתמיד היא תהיה קצת לא ברורה, קצת לא מובנת. העיקר שאני שוב מזהה את עצמי במראה.