לכאורה אין קשר, וחשוב שלא יהיה קשר בין מערכת הביטחון ומערך הפגנות המחאה. למעשה, הפעילות של שתיהן, כל אחת במקביל לשנייה, היא המנוף החשוב ביותר לבלימת השינוי המשטרי.

המטרה המשותפת היא להכניע את הממשלה בשלב ראשון וללכת לבחירות בשלב שני. הסיבה ברורה: זו כדי למנוע קטסטרופה צבאית, וזו כדי למנוע קטסטרופה פוליטית. בלוח הזמנים של הימים האחרונים מניעת הקטסטרופה הביטחונית הייתה דחופה יותר ממניעת החקיקה בכנסת.

בסופם של שני הסיבובים, השהה ראש הממשלה בנימין נתניהו את החקיקה, ומערכת הביטחון הכריחה אותו ואת הקבינט להכיל את הסבב האחרון בעזה, בלבנון ובירושלים. הדרישה של צה"ל פגשה בקבינט פוליטיקאים מפוחדים, בראשם ראש הממשלה, שנכנעו "פה אחד" לדרישת הרמטכ"ל להגיב בהתקפות דרדל'ה על עזה ולבנון בתגובה לתקיפות הדרדל'ה שספגנו.

עכשיו, לאחר שמערכת הביטחון מובילה בלעדית את המהלכים הצבאיים, ובהיעדר משילות, ובשל ההכרח להפסיק את סבבי הדמים, יש צורך דחוף שאותה מערכת ביטחון תוביל גם את המהלכים המדיניים. ממילא היא עושה זאת מול ארה"ב.

ולא, שר הביטחון יואב גלנט הוא לא פרטנר. הוא חלק ממלחמת הדיאדוכים על הנהגת הימין על רקע דמדומי נתניהו. הוא זקוק לפרטנרים בציונות הדתית־משיחית־לאומנית ומנהל דיאלוג כפול מולם ומול מערכת הביטחון.

במקביל למשחק העדין והמורכב של מאזן אימה שביר מול חיזבאללה, סוריה, עזה ופיגועים בגדה, מנהלת מערכת הביטחון משחק לא פחות מורכב, עם מרכיב של מאזן אימה מול הממשלה. כחודש לפני שהרצי הלוי מונה כרמטכ"ל, כתבתי כאן (30 בדצמבר 2022), כי "האיש שאמור להתייצב מול הזרם העכור והמסוכן הזה הוא הרצי הלוי...

"אלא שרמטכ"ל נחוש וישר אינו יכול לבלום לבדו את ממשלת הפרוטקשן והוא זקוק לקבוצת תמיכה. למשל רונן בר ראש השב"כ, דדי ברנע ראש המוסד וקובי שבתאי מפכ"ל המשטרה. ארבעתם אמורים להתייצב מול פרחחוּת משיחית ופוליטיקאים חסרי עמוד שדרה. הרביעייה הזו או חלקה אמורים לסכל יוזמות פראיות שמייצרות חיכוכים אלימים שעלולים להוביל למלחמות ולמבצעים".

עד עכשיו, כולל הסבב האחרון, החיבור המרובע הזה עבד במסגרת המגננה של המערכת מול אותו "זרם עכור ומסוכן". מכאן ואילך מערכת הביטחון חייבת לצאת למתקפה. כלומר, ללכת על הסדר להרגעת המצב עם השכנים עקב אותם איומים שדלפו מהתדריכים של גלנט (מלחמה רב־זירתית וכו') והערכות המודיעין.

אין כיום זנב סיכוי שפוליטיקאי ימני, מרכזי, או שמאלי יפציע בתקשורת ויקרא לדיאלוג עם חמאס בעזה, הרשות בגדה וחיזבאללה בלבנון ובסוריה. מצד שני, אין בנמצא אדם נורמלי שייקח על עצמו הימור מסוכן לנוכח אותן הערכות מצב מאיימות של גלנט. למעט ממשלת ימין על מלא לא נורמלית.

זוהי סטגנציה הרסנית, וזו הסיבה שהג'וב המדיני מוטל על מערכת הביטחון. או שהיא עושה צעד בכיוון של הרגעה, או נגררת למלחמה שאינה רוצה בה משום שאין בה צורך אמיתי. לא מדובר בהכרזות ובהצהרות, אלא בניהול נבון, שקול ונחרץ של הקורלס שדרכו תוּבל ממשלה סרבנית להכרעה שאינה מסוגלת לה.

מערכת הביטחון אינה זקוקה להנחיות עבודה של הדרג המדיני. ממילא ההבדל בין נתניהו וגלנט לבין איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' הוא שהראשונים אומרים נגיב בעוצמה בזמן שאנחנו נקבע, והאחרונים אומרים Kill Them All.

בעיקרון, למערכת המודיעינית (שב"כ, אמ"ן, מוסד) שמוכנה לעבוד בכיוון הסדרים ללא תנאים עם שכנינו, אין בעיה למצוא בכל גזרות החיכוך המדמם ערוצי הידברות שינמיכו את הלהבות. המטרה היא לארגן נייר עבודה (סודי, בטח סודי) שמכיל תוכנית להפסקת אש פורמלית מול חיזבאללה, חמאס וסוריה, ומתכונת לדיאלוג מול הרשות. נכון, זה יקפיץ את הממשלה. הפעם, להבדיל, חלק גדל והולך בציבור, בייחוד מפגיני המחאה, מבין שיש לו עסק עם מטורללים. ראו הסקרים האחרונים.

תמשיכו, אחים

מול צבא סמוטריץ' ובן גביר עובדת מערכת הביטחון במתכונת דומה לזו שהיא עובדת בה מול חיזבאללה וחמאס. בשני המקרים מדובר במעין מאזן אימה. מצד אחד, מאפשרים למתנחלים לנהל מצעדי ראווה לאביתר, לקבל יום פולחני בהר הבית (ולהתפלל שלא תתחולל מהומה שתוביל למיסקלקולציה) ולחסום אותם בימים הבאים, תוך מגעים עם הווקף להרגעת הרוחות, ובכלל למנוע מהם להיות מעורבים בנושאים נפיצים. הדיל הוא קחו הצגת תיאטרון באביתר, תקימו עלינו את כל העולם ומחצית מאזרחי ישראל, רק אל תבלבלו את המוח בניהול השטח, בייחוד לא בתנאי חירום.

במשחק שכזה יש מגבלה שעשויה לשנות את הכללים במכה אחת. חיזבאללה וחמאס דגדגו קצת כדי לבחון את המים, אבל עדיין לא הגיעו לדם. לא נפלו חללים בהיקף שיזעזע את תחזוקת מאזן האימה לעבר מלחמה רב־זירתית. במקרה חירום אמיתי כולנו מכירים, אישית וקולקטיבית, את תחושת הקרביים: לא עושים חשבון מי אשם – חמאס, חיזבאללה, מתנחלים – ומכים מיד כל הבא ליד.

הבעיה: בימים האלה, שבהם מחצית העם הנושאת בנטל איננה מאמינה לממשלה, ההתגייסות הזו שונה. רובו ככולו של הצבא לוחם על הקרקע, אבל המלחמה האמיתית מתנהלת באוויר באמצעות מטוסים, טילים, רקטות וכטב"מים קטלניים.

זו מכונה אדירה שעשויה לפעול ביעילות מפחידה ברמת השמדה רבתי של בני אדם ותשתיות (גם אנחנו נספוג את המנה שלנו), אבל באותה מידה הקטלניוּת עלולה לחזור כבומרנג שיערער את האמון במדינת ישראל, הן בעולם והן בציבור בישראל.

לפיכך אין למערכת ברירה, אלא לפעול בכיוון המדיני עקב שבירותו של מאזן האימה ובגלל אותה מיסקלקולציה (אירוע מטלטל ורב־נפגעים) שתגבה מחיר בלתי אפשרי של חללים שלנו או שלהם. מצב שעלול להוביל למלחמה רב־זירתית ללא קונצנזוס.

לא סתם ניתן לשמוע במהלך מחאת מערכת הביטחון את המילים "בית הדין הבינלאומי בהאג". בכלל, ההשתתפות של בכירי וותיקי מערכת הביטחון היא סוג של מסע היטהרות בגין עשרות שנות שיתוף פעולה עם מדיניות שגויה, ועדיין אחינו אתם, העיקר שתמשיכו.

וזה המקום שבו נפגשת תנועת המחאה עם עצמה ועם המדינה: קבינט שמאוים הן פוליטית (בחירות) והן ביטחונית (מלחמה רב־זירתית) עלול להעניק לעצמו רישיון להשתגע.

הבעיה היא שמאזן האימה בינינו לבין חמאס וחיזבאללה הוא מדרגה אחת במעלה האש, ומערכת הביטחון תידרש לכפות על הפוליטיקאים הכלה בתנאים קשים יותר. שלא לדבר על אירוע רב־נפגעים אצלנו או אצלם. נראה אותם. נראה אותנו.