גל המחאה האחרון בישראל הציף לפני השטח את בעיות היסוד של החברה הישראלית: השסע החברתי העמוק, חולשותיה של שיטת הבחירות הנהוגה בישראל, היעדר היציבות של ההסדרים השלטוניים והיעדר קיומו של אתוס אזרחי, המשותף לקבוצות השונות בחברה הישראלית. מה שהחל כהפגנות נגד שינויים חוקתיים ספציפיים, שמטרתם לפגוע ברשות השופטת ולהעניק כוח רב יותר לממשלה, התפתח לקריאה ל"חוזה חברתי חדש" ולחוקה שתעגן חוזה זה.
הקריאה לחוזה חברתי חדש היא קריאה אותנטית, הנובעת מהחולשות ומהפגמים שבהסדרים החברתיים והמשפטיים הקיימים בישראל, מתחושה שהסולידריות החברתית, ככל שהייתה כזו, נשחקה, ושהחוזה הקיים נפרם.
הכרזת העצמאות קבעה ב־1948 כי תיבחר אסיפה מכוננת, שתכונן חוקה לישראל. אולם התוכנית לכינון חוקה מעולם לא יצאה אל הפועל. האסיפה המכוננת הכריזה על עצמה ככנסת, ובמקום לחוקק חוקה מלאה, הכריזה כי בנוסף לחקיקת חוקים רגילים, הכנסת תופקד על חקיקת "חוקי יסוד" (החלטת הררי משנת 1950).
משתושלם מלאכת חקיקת חוקי היסוד, ישמשו כלל חוקי היסוד כחוקת המדינה. כידוע, תהליך חקיקת חוקי היסוד מעולם לא הסתיים, והוא נמשך עד לימים אלו.
הסדרים המבוססים על "זמני שהפך קבוע" מאפיינים את ישראל ויוצרים מסגרת חוקתית לא קוהרנטית ולא יציבה. במדינת ישראל אין, נכון להיום, הסכמות יציבות ומקיפות בשאלות המרכזיות ביותר בחייה של חברה. אלו כוללות, למשל, את יחסי הדת והמדינה, מעמד זכויות הפרט, סמכות הרשות השופטת וחובותיהם של מגזרים שונים בחברה הישראלית, הן בינם לבין עצמם והן כלפי המדינה.
חוסר האמון בין הפרטים השונים והקבוצות השונות המרכיבים את החברה בישראלית נמצא, ככל הנראה, בשפל העמוק ביותר שידעה המדינה. במלאת 75 שנים למדינת ישראל הגיעה העת לכתוב אמנה חברתית חדשה לישראל.
בלב האמנה צריכה לעמוד הזהות הישראלית - זהות שלא הייתה קיימת ב־1948, עת הוקמה ישראל, אך התפתחה ב־75 השנים שחלפו מאז. זהות זו משותפת לכל אזרחי ישראל, יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, גברים ונשים. מוסדות המדינה, המסגרת החוקתית וחלוקת המשאבים חייבים לשקף את העובדה כי מדינת ישראל שייכת לכולם, לכל הישראלים.
על מנת להבטיח שזה אכן יהיה המצב, יש לפתור את משבר הייצוג הנוכחי, הן מבחינה מבנית והן מבחינה מהותית. מנקודת מבט מבנית, אחת הסיבות לחוסר היציבות של המערכת הפוליטית היא החסרונות של שיטת הבחירות הקיימת.
שיטת בחירות זו, שהוקמה בראשית ימי המדינה ללא דיון ציבורי מעמיק או הצדקות ענייניות, מתגמלת מפלגות מגזריות וכפועל יוצא מעודדת קיטוב. הגיע הזמן לשקול מעבר לבחירות אזוריות, שיוכלו להציע דרך לשבור את המגזריות השולטת כיום בפוליטיקה הישראלית ולחזק אינטרסים וצרכים מקומיים.
יתרה מכך, רובדי השלטון הקיימים בישראל אינם מסוגלים לתת מענה לצורכי היום־יום של הישראלים. ריכוז הכוח בידי השלטון המרכזי בישראל רב בהרבה מהמקובל בדמוקרטיות אחרות, והוא אינו מאפשר לתת מענה מתאים למגוון התרבותי הישראלי.
העברת סמכויות מהשלטון המרכזי לרשויות המקומיות תאפשר גמישות רבה יותר בהתמודדות עם מתחים חברתיים ותעודד צמיחה של מנהיגות מקומית. מהלך זה יחזק את הדמוקרטיה הייצוגית ויאפשר הסדרים מקומיים המתאימים לצורכי קהילות שונות בישראל.
לבסוף, החוזה החברתי במדינה דמוקרטית חייב לכלול מגילת זכויות מלאה. במקרה של מדינת ישראל, הדבר דורש גישור על שלושה פערים עיקריים הקיימים כיום. ראשית, כל בני האדם הכפופים לשליטת המדינה חייבים ליהנות משוויון זכויות.
שנית, חיוני להפריד בין דת למדינה. כאשר נחקק חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" בשנת 1992, הסטטוס קוו שהיה קיים בין דת למדינה קובע במסגרת סעיף שימור הדינים כחלק מהפשרה הפוליטית שאפשרה את חקיקת החוק.
עם זאת, מנקודת מבט מהותית, לסטטוס קוו זה יש השלכות קשות על חופש הדת, החופש מדת והשוויון המגדרי, ולא ניתן להצדיקו. הנושא השלישי הוא מעמדן של הזכויות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות. במשך זמן רב מדי, זכויות אלו נתפסות בישראל כזכויות מסדר שני, אחיות חורגות לזכויות האזרחיות והפוליטיות.
הגם שהזכויות החברתיות הוכרו בפסיקה, ההגנה שניתנה להן הייתה מינימלית ונחותה משמעותית מזו שניתנה לזכויות האזרחיות. לפער זה אין הצדקה. הזכויות החברתיות הכלכליות והתרבותיות הן ביטוי קונקרטי לסולידריות החברתית, למחוייבות של חברי הקהילה הפוליטית זה כלפי זו, ולא ניתן לקיים חברה צודקת בלעדיהן.
הכותבת היא מומחית למשפט חוקתי ובינלאומי, עמיתת המכון למחשבה ישראלית