בכל שנה, כשמתקרב התאריך של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, דואגים אנשי ציבור ונבחרי העם לספר לכל איש תקשורת שמוכן לשמוע אותם על הקרבה, האהבה והדאגה שלהם לאלו שנשארו. אלו שנשארו, מספרם הולך ומצטמצם מדי שנה, וחלק מהם עדיין חיים בתנאים משפילים, זנוחים בדירות עלובות ובבדידות מדכאת.
"הדחקתי שהיו לי הורים, אחים ואחיות, אחר כך התחלתי לדבר"
"כשלא היה איפה להתחבא, איכר חפר לנו בור בשדה": עדותה של עליזה לנדאו
בשבוע של יום הזיכרון, חולפות לנגד עיניי דמויותיהם של אנשים שהכרתי, שהקשבתי בסבלנות אין קץ לסיפור חייהם המזוויע, שמעתי על סיוטי הלילה שלהם, ראיתי בדירותיהם העלובות איך הם אוגרים כל דבר שאולי יוכל לשמש אותם, בכיתי איתם כשנזכרו בקרובי משפחתם, שחלקם נרצחו לנגד עיניהם - אמא, אבא, אחיות, אחים, סבא, סבתא.
ניסיתי במעט היכולות והקשרים שלי לפתור לחלק מהם בעיות קיומיות. ניסיתי לשמור איתם על קשר טלפוני להפגת הבדידות שלהם, חלמתי על תוכנית בשיתוף פעולה עם ארגונים שונים, לפתור אחת ולתמיד את נושא השורדים, אבל היא טורפדה על ידי אישיות בכירה וגרמה לי לאבד את האמון בראשי הציבור הישראלי שמדברים ומבטיחים קילומטרים ומבצעים מילימטרים.
בתחילת החודש עברתי דירה. בארכיון הענק שצברתי בכל שנות עבודתי בתקשורת מצאתי מסמכים, תמונות וציורים שחלק מהם נוגע לניצולי־שורדי השואה. שוב קראתי את היומן שהשאירה לי רבקה ויס הקשישה החביבה, שיום אחד התעקשה לבוא לבקר אותי בתחנת הרדיו 103FM ואמבולנס משאלות הביא אותה לתחנה.
האישה הקשישה הדליקה את כל עובדי התחנה והשביעה אותי לבוא לבקר בדירתה המוזנחת ברמת אליהו. הגעתי אליה עם חברי י"מ. היא סיפרה לנו על המצוקה שלה ושאינה מסוגלת לגמור את החודש. י"מ שאל אותה כמה חסר לה כדי לסיים את החודש. היא התייעצה עם המטפלת שלה וענתה 1,500 שקלים. י"מ לקח את מספר חשבון הבנק שלה ונתן הוראה בטלפון, להעביר לה מדי חודש 2,000 שקלים.
נזכרתי באברהם קמינסקי, שיצא להפגין נגד ביקור נשיא גרמניה קונרד אדנאואר בישראל ונעצר בצורה אלימה על ידי שוטרים כשהוא אוחז שלט מחאה, בדרכו למלון "שרתון" הישן, שם עמד נשיא גרמניה להיפגש עם בן־גוריון. נכחתי שם כשהשוטרים התנהגו כלפיו באלימות, וכתבתי על כך ב"העולם הזה". אחרי המקרה קמינסקי ירד מהארץ לשוודיה וחי שם עד מותו, כשהוא מלא זעם על מדינת ישראל.
אחד מבניו השיג אותי בטלפון כדי לספר לי שאביו, על ערש דווי, הזכיר לו שאני הייתי הישראלי היחיד שהתייחס אליו כאל בן אדם וכיבד את מאבקו נגד הגרמנים. אני מביט שוב בתמונה של קמינסקי מול השוטרים שמשליכים אותו לניידת, ונקרע לי הלב.
אני רואה את התמונה המרגשת שבה הכנר המופלא מירל רזניק מנגן לאבא שלי את “א יידישע מאמע" ביום ההולדת ה־100 שלו בבית אבות גבעת השלושה בפתח תקווה. כשהגעתי באותו יום לבית האבות, ראיתי על פניו חיוך ענק שלא הייתי רגיל לראות.
הקשיש העיוור ישב על כיסא הגלגלים, אחז לי ביד בחוזקה וענה לשאלתי מה גרם לחיוך הענק הזה. “אתמול בלילה הם באו לבקר אותי", אמר בקול רועד מהתרגשות. “הם באו במטוס מיוחד", הוסיף ומנה אחד לאחד את עשרות בני משפחתו שנרצחו בשואה בשמותיהם. הוא היה מאושר שהם באו לבקרו, וברוב תמימותו האמין שהם לא נרצחו.
אני נזכר ביענקל'ה מרקוביץ, שהיה נער באושוויץ, אחד הניצולים ששרדו בזכות מנהל עבודה במפעל שבו עבד. יענקל'ה, שהיה נהגו של שר החוץ אבא אבן, היה תלוי בעובדת הזרה שטיפלה בו. כאשר השלטונות הודיעו לה בשרירות לבם כי עליה לארוז ולעזוב את ישראל, הוא נכנס לחרדה. קרובי משפחתו חששו שזה “יגמור אותו".
פניתי למישהו שהיה באותו זמן בעל עמדת כוח. סיפרתי לו את סיפורו של הילד מאושוויץ שבגלל בירוקרטיה מחורבנת עלול למות מצער אם ייקחו ממנו את המטפלת המסורה שלו. העניין נפתר. יענקל'ה היה מאושר במעט הזמן שנותר לו לחיות.
בין הציורים הרבים שציירתי, היו כמה עשרות רישומים שרשמתי בצינוק בגרמניה שבו הייתי עצור בחשד לשוד מזוין. המקום שבו כלאו אותי, כך נאמר לי, שימש את הנאצים במלחמת העולם השנייה. היו לי לילות מלאי סיוטים, והדמיון שלי עבד ללא הרף.
באותם ימים, כשהביא לי עורך הדין שלי, חברי אורי סלונים, שני בלוקים לציור ועפרונות, ציירתי באמוק עשרות רישומים עם מוטיבים של שואה. אחד הציורים שמצאתי בימים אלו הוא “מקלחות ההשמדה בגזים". הייתי בשוק. הציור הזכיר לי צילום שראיתי היכן שהוא. התחלתי לנבור בגוגל ומצאתי את הצילום של אלאן מור, “קבר אחים בברגן בלזן". רעדו לי הידיים כשאחזתי זה לצד זה את הצילום והציור.
רוב האנשים שעברו ושרדו את השואה שעמם נפגשתי ובחלקם טיפלתי בניסיון לשפר את רמת חייהם ומצב רוחם, הלכו לעולמם. אני זוכר אותם, את תווי הפנים שלהם, את קולם הרועד, את עיניהם העצובות, אני זוכר את הצרחות בלילה של דודה רוזה שאצלה התארחתי לילה אחד וברחתי.
רוזה עברה “טיפולים" אצל ד"ר מנגלה. אני זוכר עוד איש יקר שד"ר מנגלה ערך עליו ניסויים זוועתיים, אברהם הסלוניקאי. אברהם ניסה בעזרתי להשיג עוד כמה שעות סיעוד לו ולרעייתו החולה, גם היא ניצולת שואה. יום אחרי שהצלחתי להשיג עבורו את האישור לעוד כמה שעות סיעוד שבועיות, עדכנה אותי בת דודתו לבקשתו שאשתו נפטרה. הוא נפטר מצער כמה ימים אחריה.
נקודת אור קטנה: ישנם אנשים טובים בישראל שמקדישים זמן רב בעזרה לשורדים, מבקרים אותם, מטפלים בבעיות ובצרכים המיידיים שלהם, עוזרים נפשית וכספית. הם עושים את זה מהלב והנשמה. בזכות אנשים כאלו עוד לא אבדה תקוותנו.
לאחרונה שוב התעורר נושא נסיעות התלמידים לפולין. מי שהיה שם בצעירותו הוא הזמר נועם אקוטונס, ועל הרשמים שלו משם הוא כתב שיר. במהלך השנים התפרסמו ידיעות על מעשים של תלמידי תיכון ישראלים בפולין, שעוררו זעם רב, וזה בא לידי ביטוי בצורה בוטה אך אמיתית בשירו של אקוטונס. הנה הוא לפניכם:
טיול לפולין
מילים ולחן: נועם אקוטונס
נסענו לפולין, אמא
נשלחנו לספוג רשמים
כתבתי הכל, כן, אמא
בואי שמעי איזה קטעים
הגענו לאושוויץ, אמא
לראות את תאי הגזים
במלון מרוב זעזוע
הזמנו גם שני חשפנים ביקרנו בגטו, אמא
או מה שנשאר מהקיר
בזבזתי המון, כן, אמא
לסבל יש גם מחיר
היה מחריד, הו אמא
נכנסנו למשרפות
ובערב היה לנו רגע
עשינו בקניון קניות
סיירנו גם בטרבלינקה
בדמעות הנפנו דגלים
ומרוב שכאב לנו, אמא
בלילה החלפנו נוזלים חזרתי מפולין, אמא
הפכתי לגבר כמעט
אבל אם אפשר, אז אמא
אני רוצה גם לאילת
אבל אם אפשר שוב, אמא
אני רוצה גם לאילת
נ.ב. תחנות הרדיו הממוסדות נמנעות מסיבותיהן להשמיע את השיר.