כרגיל במחוזותינו, גם לעצמאות חוקים משלה. השמאל חוגג עצמאות בערגה לעבר דמוקרטי־חילוני־ליברלי, והימין חוגג עצמאות בתקווה לעתיד חרדי־משיחי־ביביסטי. בחלק הפרקטי, שני הצדדים מתכוננים למלחמה על העצמאות שלהם.
ישראלים מפוכחים חייבים להתפנות לחשבון נפש ולהניח את מצב ה"עצמאות" של מדינת ישראל על השולחן: כל, אבל כל, מדיניות החוץ, הביטחון והפנים של ראש הממשלה בנימין נתניהו והימין קרסה. כל, אבל כל, מדינות ערב מנהלות מדיניות לעומתית מול ישראל והן פוטנציאל אמיתי להפוך לאויב פעיל שמחייב התארגנות בהתאם (אזהרת אמ"ן).
הנאורות במדינות העולם מחרימות את ממשלת הימין, כלומר את מדינת ישראל, ולגרועות שבמדינות לא אכפת מאיתנו. בשפה של הליכודניקים - כולם איראן, ובשפה של הציונות הלאומנית־משיחית - כולם גויים. בחשבון הכולל של יום העצמאות אל תסתכלו רק על מאזנים (גם זה לא משהו) או מגדלים (פורחים) או חלקת הגינון הפרטית שלכם.
הסיפור האמיתי הוא תהליך ההתפוררות. מעולם לא הייתה מדינת ישראל רעועה יותר כלכלית וביטחונית, ועם ישראל מפולג יותר. בשפה של הליכודניקים - כולם שם בצד הדמוקרטי־ליברלי שמאלנים בוגדים. בשפה של הציונות הלאומנית־משיחית - הם גרועים מהגויים.
מתוך עיי החורבות צפה לפעמים דמות כבויה, רוח רפאים פוליטית שפולטת בבריטון סדוק משפטים והעוויות שחוממו אין־ספור פעמים. סביבה חוגגים הבוזזים והמעריצים, והיא נמלטת בחיפזון לבועתה. רק אלוהים וד"ר הרמן צבי ברקוביץ', רופאו של נתניהו, יודעים מה קורה שם. חג עצמאות שמח גם לך, אדוני ראש ממשלת קצוצי הגפיים ומלקטי הפירורים.
ובעודנו "חוגגים", מתנהלות כאן מלחמות עצמאות מבית ומחוץ. מחוץ נלחמים בנו, פיזית, הפלסטינים וחיזבאללה. מבית מתנהלים במקביל מאבקי העצמאות שסומנו בפתיחה: עצמאות מפגיני המחאה מול עצמאות ההתנחלויות ועצמאות החרדים וש"ס. מאבק ראש בראש ועדיין ללא הרמת ידיים. למעט השוליים האורגניים ("הקומץ") של הימין, שעל נציגו, מנהיג לה פמיליה, התבשרנו השבוע כעובד בלשכת רה"מ.
מעבר לאומללות התפקודית של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', דומה מאבק המתנחלים בלא מעט מאפיינים אישיים למאבק מפגיני הדמוקרטיה הליברלית. המתנחלים, גם הלאומנים המשיחיים, כמו החילונים הדמוקרטים, אינם נגועים ברמות השחיתות הארגונית והאישית של הנהגות הליכודניקים, ש"ס והחרדים. נתק את המתנחלים ואת הנהגתם מהטירוף הרבני והעסקני, ויש כאן אוכלוסייה בעלת פוטנציאל הבראה שמדינת ישראל משוועת לשכמותה.
תהליך מעין זה קרה, להבדיל, כאשר התנועה הקיבוצית תרמה (אומנם טיפה בים) לחברה ישראלית ההולכת ונרקבת באמצעות דורות של צעירים שחונכו לערכים של יושר אישי וארגוני.
במספרים, אגב, מדובר כיום ברוב מוחלט של דמוקרטים חילונים מול מיעוט מבוטל של מתנחלים, וכאן נכנסים לתמונה החרדים. בשלב זה המאבק החרדי חובר למאבק ההתנחלותי. שני אלה, כביכול, נאבקים על אותם ערכים, וזו טעות. עסקני החרדים הם החוליה החזקה של מחנה הימין, ועשויים להפוך במחי דף גמרא להיות החוליה שתפרק את השותפות.
לכאורה, אין להם סיבה לדחות את מגש הכסף של נתניהו. למעשה, שוררת שם דאגה של ממש נוכח נהירת צעיריהם ואברכיהם למחנה המשיחי, ובמקביל הבנה שהמשך התפוררות המדינה תחת ממשלת הימין פירושה אינפלציה, משבר כלכלי שיפגע בהם ויחסי עוינות ברמה של ביזוי מול החילונים.
שני סוגי שכול
אם ביום העצמאות אנחנו נידונים לחשבון פוליטי מפוכח, הנה ביום הזיכרון אנחנו נידונים לחשבון נפש שאין קורע ממנו. בייחוד כאשר השורה התחתונה בחשבון הזה מזהה צל כבד של חשש האם כל זה (ימי הזיכרון, השכול, האובדן) היה כדאי. השורש הוא צלו המפלג של השכול הלאומי המוסכם שמעיב על השכול האישי.
המרחב הציבורי בהפגנות המחאה מנוקד בשלטים כמו "אם מישהו היה אומר לי לפני כמה שנים שאצעק את כאבי בראש חוצות, ושאעשה זאת בהקשרים פוליטיים, לא הייתי מאמינה, אבל היום אני חייבת לעשות את הדבר. חייבת לומר, גם בשמו של אחי, שאני מתביישת במדינה שעל הגנתה מסר את חייו".
משפחות שכולות ביקשו מאלי בן־שם, יו"ר ארגון יד לבנים, לא לאפשר נאומי פוליטיקאים בטקסי יום הזיכרון כדי "למנוע את המהומה שעלולה להתחולל מעל קברי הנופלים".
היו"ר סיפר שקיבל 8,500 פניות דומות והוסיף כי "יש הורים שמתקשרים אליי כמה פעמים ביום. אחד מהם אלוף במיל' שהצהיר כי לא ייתן לפוליטיקאים לדבר ביום הזה ויבוא עם מגפון לבית העלמין. כמוהו יש עוד, ויש מקומות כמו באר שבע, שצריך להגיע לשם השר איתמר בן גביר, ששם יש התארגנויות גדולות נגד זה".
מאחורי זעקות המחאה האלה מסתתרת טרגדיית השכול הגדולה ביותר של מדינת ישראל. היא משותפת לימין ולשמאל, אלא שהשכול של הימין הוא לא השכול של השמאל. הפגנות המחאה למען הדמוקרטיה הן הסאבטקסט שאומר לא נלחמנו רק נגד הפלסטינים בעזה, חיזבאללה בלבנון, איראן בסוריה, כולל מצרים וסוריה בששת הימים וביום הכיפורים. אלו היו גם מלחמות על זהותה של ישראל כמדינה דמוקרטית.
עכשיו, בימי עצמאות וזיכרון, מתפרץ הזעם של השכול השמאלני על מאחזי העיניים שהפכו את המלחמות האלה לנתיב לדיקטטורה. טוב, בחפירה לעומק זה קצת יותר מורכב.
לשכול של הימין יש שורשים אמוניים, אלא שבמציאות היום אין לציבור הליברלי־דמוקרטי ברירה: או חבל על כל טיפת דם שנשפכה בעבר, או הכרה בכך שמלחמות ישראל הן לא רק על הקיום, אלא על הקיום הדמוקרטי ונגד דיקטטורה אמונית. כאשר המשתמע המסוכן הוא שבצד השכול הסלקטיבי יש גם התגייסות סלקטיבית לצה"ל.
חלק מבאס במיוחד ביום הזיכרון הנוכחי הוא האורח שבו הממשלה מנהלת אידיאולוגיה גזענית ביחס לטקסי היחד של משפחות שכול יהודיות ופלסטיניות. צריך להיות בעל לב מאבן או משיחי סהרורי 10 בסולם סמוטריץ' כדי למנוע את פגישת המשפחות. או פוליטיקאי פחדן שתלוי בבן גביר (כמו שר הביטחון יואב גלנט) כדי לאסור על קיומן של הפגישות בנימוק ביטחוני. מה שחושף אגב את האיום הביטחוני שגלנט הזהיר מפניו: כנס משותף של משפחות שכולות, פלסטיניות וישראליות, שמערער את יסודות האבל שלנו, כאילו הוא שווה לזה הפלסטיני.
גם לפני שנתיים סירבה מערכת הביטחון לבקשת המשפחות, ובג"ץ דחה את הסירוב. מארגני ההתכנסות השנה הם "לוחמים לשלום" (אלה ששירתו בצה"ל, כן? לא בן גביר והסמוטצ') שהגיבו: "גלנט נבהל מהאיום בפיטורים ומיישר קו עם טירוף פאשיסטי וסתימת פיות. בניסיון לדרוס פסיקת בג"ץ בשם החנופה לביביזם, מוכן גלנט לרדת לביבים".
זו לא חנופה. זה חשבון פוליטי קר מול הפלירט של גנץ עם קולות הימין.