מן המפורסמות הוא שאחת המשימות הקשות ביותר של ארגוני ביון היא לחדור אל המרחב שבין אוזניו של מנהיג. כל חווֹת הדעת שמתבססות על פרופיל פסיכולוגי ניתנות על ידי קהיליית המודיעין בעירבון מוגבל. אבל לפסיכואנליטיקן נחום ברנע, היהלום שבכתר העיתונות העברית, אין שום בעיה להלעיט את הקוראים במשפטים נטולי בסיס עובדתי בנוסח: "בנימין נתניהו הוא סך כל פחדיו״.


גם לסימה קדמון אין שום בעיה לקבוע שהתקיפה בגולן הסורי בשבוע שעבר הייתה מהלך שנועד לחזק את המעמד של נתניהו בבחירות. והייתה גם הכותרת "תקיפת בחירות" ותמונת השער של חיילים הולכים ומעליהם חץ עם הכיתוב "סיכון לפניך" שבחרו להדפיס אנשי "ידיעות אחרונות".


אולם מעשים אלו לא ייחשבו הסתה, מכיוון שהם נעשים על ידי עיתונאים מכובדים ונטולי משוא פנים מן השמאל. ולכן למה שעושים לנתניהו סימה קדמון, נחום ברנע ועורכי "ידיעות אחרונות" אפשר לקרוא רק רצח אופי.


מי שמוזיל את דם החיילים הוא לא נתניהו אלא סימה קדמון, שמילותיה עלולות לגרום עכשיו לשתי משפחות של חיילים שנהרגו בתגובת חיזבאללה להרגיש חלילה שקורבנן הוא קורבן שווא.
 

חופש הביטוי הוא אחד הערכים החשובים ביותר בדמוקרטיה, אבל הטשטוש הנובע מהטיה פוליטית שקיים ב"ידיעות אחרונות", בין דעה לבין ידיעה הוא גרוע מהסתה, מכיוון שהוא לא מגיע מהאספסוף אלא מתחפש לאמת עיתונאית.
 

# # #
 

לכאורה נפלא שבבית היהודי התעוררו ונזכרו שיש גם יהדות של יוצאי עדות המזרח. העוול שעושה ש"ס למגזר הזה בכך שהיא הופכת אותו ליהדות של קמעות ולחשים, הוא בלתי נסבל. לכן מצערת כל כך ומבזה העובדה שגם נפתלי בנט הביא לציבור הזה קמע בדמות שחקן הכדורגל אלי אוחנה.
 

אני מעריכה את אוחנה כמי שהגיע לקריירה בינלאומית בכדורגל, אבל שמחתי לראות שלחברה שבה גדלתי יש מנהיגים שיודעים להציב את הגבול. אותם רבנים שהוציאו לבנט כרטיס אדום, מבינים על מה המלחמה האמיתית בארץ: על התרבות ועל הרוח. בימים שבהם שאיפתו של כל ילד היא להיות מפורסם, ולא משנה איך; בימים שבהם יש זלזול במדע, בחינוך ובעשייה המשמעותית למען הכלל - ביקשו הרבנים לסמן אלטרנטיבות.
 

אוחנה היה מבחינתם הקש ששבר את גב הגמל. הכנסת אדם שאמור להיות נוצץ לרשימת המפלגה, שפעם הוא מפרסם שמפו ופעם את הבית היהודי - היא אנטיתזה לערכים שעל פיהם הרבנים מחנכים. אגב, גם הציבור המזרחי ואוהדי בית"ר, שאליהם כביכול פנה בנט, אינם רדודים כמו שהוא ויועצו משה קלוגהפט חושבים. בשוק מחנה יהודה מעריצים אנשי רוח ומעשה כמו הרב עובדיה יוסף ומנחם בגין. כן, הם אוהבים שחקני כדורגל ואפילו מעריצים אותם, אבל הם עושים הפרדה בין הערצה לשחקן כדורגל לבין הערצה לאיש ציבור, שצריך להפגין יכולת קבלת החלטות במדינה שבה יש אתגרים מסובכים מדי יום.
 

הבית היהודי היא קודם כל ביתה של הציונות הדתית. לבנט יש אחריות להמשך קיומו השביר של הזרם החשוב הזה. אסור לו לחטוא בחטא הגאווה ולהתעלם מהמלצות הרבנים. עליו להעריך אותם גם מצד הכרת הטוב, שהרי הם אלה שעזרו לו להגיע למקומו הנוכחי, וגם מתוך יראת כבוד כלפי המוהיקנים האחרונים, שנלחמים בשדה החינוך אל מול תרבות הריאליטי והכוכבנות הנבובה.
 

# # #
 

בפרשת השבוע שעבר, פרשת בוא, מסופר על מכת החושך. שאלו הפרשנים - כיצד ייתכן שהחושך פקד רק את המצרים ולא את בני ישראל. הפרשן ברוך הלוי אפשטיין הגיע למסקנה שהקב"ה הכה את המצרים במעין קטרקט, שכיסה את עיניהם בלבד. גם כשאנחנו מביטים במנהיגינו וחושבים במימהם כדאי לבחור, אנחנו רואים חושך. 

הסיבה היא שגם אנחנו רואים אותם דרך קטרקט שמייצרים משרדי הפרסום העדכניים. כך למשל הפך משה כחלון בשלטי החוצות של מפלגת כולנו להמפרי בוגרט שרמנטי בשחור־לבן, בתמונה אינטימית מדי עם בחורה שהיא הכלאה מחושבת בין אינגריד ברגמן לויקי קנפו, שיצר הארט דירקטור.


תמרור האזהרה שאמור לעמוד לנגד עיניהם של כל המתמודדים השוכרים את שירותיהם של היועצים האסטרטגיים הוא קמפיין הבחירות של שמעון פרס מ־ 96 '. לאחר רצח יצחק רבין היה פרס הפייבוריט של מערכת הבחירות, אבל אז החליט מישהו במשרד הפרסום שלו, שבלב האינתיפאדה השנייה והפיגועים האיומים ביותר שידעה ישראל, יהיה נכון להושיב את פרס במכונית ספורט פתוחה ואדומה עם חבורה של צעירים אשכנזים עולצים.


פרס היה אמור להוביל את החבורה העליזה הזאת למזרח תיכון חדש, בזמן שהישן התפוצץ לנו בפרצוף. כמובן שזה נגמר בהפסד שלו לנתניהו. המסקנה: ככל שהיועץ יותר נוצץ, כך גדל הריחוק שלו מרחשי לב העם.