תמיד חשבתי שנוזלי גוף יהיו הדבר הראשון שירתיע אותי מלהיכנס למערכת הבריאות. בשביל מה את צריכה לגעת באנשים שיש להם שלט ענק מעל הראש הנושא את הכתובת ״בידוד מגע״? אומרים לך לא לגעת, לא? ראש בריא, מיטה חולה, כל הקלישאות האלה.



עבר כבר שבוע מאז שנכנסתי לבית החולים שלא כלקוחה ואני חייבת להגיד שענייני הדם ושאר התיאורים הגרפים שלא באים טוב עם ארוחת שישי, הם היום הדבר האחרון שמפחיד אותי. הבנזוג כבר מקפיד על לבישת שרוולים ארוכים בבית כי הוא טוען שאני בוחנת את הורידים שלו באופן מטריד וכל עוד הוא לא מקבל הפניה מרופאת המשפחה שלנו (שהיא הטובה בעולם, אגב), הוא לא מעוניין שאני אתאמן עליו. 



נוזלי גוף לא מרתיעים אותי היום. וילונות כן. פעם הם היו מגיעים כמחיצה ארעית, משהו מאולתר, מניפתי, באמצע המסדרון, מסתירים- לא מסתירים את המטופל האומלל שהגיע בתזמון שמותיר אותו מחוץ למבנה החדר כפי שהוא מכיר אותו. פעם עוד התרגשו מלשמוע נתונים כמו ״תפוסה של 130% במחלקות הפנימיות של בתי החולים״ והיום זה כמעט עובר ליד האוזן.

גם הווילונות השתנו. הם קיבלו מסילות משלהם במסדרונות עצמם, כאילו מיסדו את הקשר באופן סופי עם מבנה המחלקה וכולם פשוט נאלצו להתרגל לעובדה החדשה בשטח. הכוונה, כמובן טובה. גם למגרילי המסדרון מגיעה פרטיות אבל וילון הקבע הוא סימן גרוע. הוא הסימן שהתרגלנו ושהשלמנו עם המצב כפי שהוא. אין צורך בבניית אגפים חדשים, אין צורך בתקנים נוספים לרופאים ולאחיות ובתנאי עבודה סבירים- בתי החולים פשוט יתקינו מסילות ויסתדרו עם מה שיש. 
 

אנחנו, הרי ידוע, לא נהיה חולים לעולם, אז למה לנו לחשוב על בעיות של זקנים? זה מרגש אותנו קצת כשמישהו יקר אלינו מוצא את עצמו שם בתקופה צפופה אבל אם לא מדובר במעגל קרוב ראשון, נמשיך הלאה, אולי אחרי צקצוק, ונתפנה לבעיות חשובות יותר. נתפנה לכלכלה וליוקר המחייה, נתפנה לביטחון ולגבול הצפון או הדרום, נתפנה למערכת החינוך או לענייני דת ומדינה- דברים חשובים יותר. הם באמת חשובים. עד שאנחנו נהיים חולים. 
 
בתי חולים הם אטרקטיביים רק בסדרות כמו האנטומיה של גריי עם רופאים חתיכים ומתמחות חולמניות- הראו לנו את ג׳ורג׳ קלוני במדי ניתוח או את ד״ר האוס ומיד נרכז את תשומת הלב שלנו בלנסות להבין מה זה הלופוס הזה שתמיד מזכירים. איכשהו ״פנימית ז׳״ נשמעת פחות טוב בעברית ואנחנו מאבדים עניין. אולי זו הסיבה שגם למפלגות הגדולות לא אכפת מהבריאות שלנו, זה מצטלם פחות טוב בקמפיין הבחירות.
 
לאף אחת מהמפלגות הגדולות אין, נכון לכתיבת שורות אלה, תוכנית שיקום למערכת הבריאות. ועדת גרמן כבר עבדה אבל אתם כבר יודעים איך העניינים התגלגלו בחודשים האחרונים ומפה לשם- החולים ימשיכו לחכות. גם הבריאים ימשיכו לחכות, אגב. אנחנו הרי לא נהיה חולים לעולם אבל בטוח שמישהו מהקרובים שלנו יזדקק לסיוע רפואי כזה או אחר מתישהו בחייו. ככה אומרת הסטטיסטיקה, זה לא שאני מטילה עליכם עכשיו איזו קללה או משהו.

מישהו שאתם אוהבים יזדקק למערכת הבריאות ואין לדעת אם היא תוכל לתת לו את מה שמגיע לו כאדם. למה? כי המסדרון זה חרא של מקום. לא אוהבת להשתמש בשפה הזאת, בטח שלא בעיתון, אבל לפעמים צריך לומר את האמת כפי שהיא. וילון עם מסילה במסדרון הוא נהדר אבל הוא לא מונע מאנשים להפסיק לעבור תוך שהם חובטים בשידה הקטנה שקיבלת, שומעים את השיחות האישיות שאתה מנהל בטלפון ומתעניינים מה יש לך שם בשקית האינפוזיה. לנסות להירדם כשהאורות לא באמת כבים, לכאוב מול אנשים זרים, גם אם מעבר לווילון, זו חוויה שלא גורמת לאדם להיות בריא יותר.
 
אף אחת מהמפלגות הגדולות לא חושבת שהבריאות שלנו היא בצמרת הנושאים שמטרידים אותנו והן צודקות. לאף אחת מהן אין תכנית מעשית בקנה, אולי תהיה ככל שנתקדם לעבר 17 במרס אבל אני לא זוכרת מערכת בחירות שבה מישהו אמר משהו מעניין מדי על מערכת הבריאות. אני יודעת שאני משוחדת כי זה מה שאני רואה עכשיו מול העיניים שלי בכל יום.

במקביל אליי יושבים פקידי רווחה מתוסכלים שהם לא יכולים לעזור ללקוחות שלהם, בעלי עסקים קטנים ששוברים את הראש איך לשרוד את החודש הקרוב, הורים שתוהים אם עדיף לעזוב את העבודה ולגדל את הילד בעצמם כי המסגרות לפעוטות הפכו לריאלטי סטייל הישרדות, בנקאים שרוצים להוריד עמלות. טוב, אולי הגזמתי עם הדוגמה האחרונה אבל הבנתם את הרעיון.
 
לכולם יש בעיות- כל הזמן, בכל התחומים. אי אפשר לרצות את כולם, אי אפשר להרגיע את כולם ודוגרי, אנחנו גם ככה לא מסוגלים להתרכז ביותר מנושא אחד, גג שניים. להיות חלק מהמערכת הפוליטית בישראל זו משימה שלא הייתי לוקחת על עצמי בחיים ואני גם לא לגמרי בטוחה שמי שקופץ על המציאה הוא בקו הבריאות בעצמו, אפרופו. אבל בחייאת, אולי נדבר גם על נושאים אחרים חוץ מביטחון וכלכלה?