זה לא השטיח, גם לא הרטיבות. זאת אפילו לא דמותו המביכה של מושיק גלאמין שלידו רני רהב הוא מופת של טעם טוב ועידון. זאת האישה שמסתובבת במשך רבע שעה ומתייחסת למעונו הרשמי של ראש הממשלה כאל ביתה הפרטי. שמשדרת מסר שאומר ״איך אתם עושים לנו את זה, איך אתם מעזים לתת לנו לחיות ככה".
היא, לרגע, לא מתייחסת אל ההיסטוריה של הבית. אל המשמעות שלו כמקום בעל חשיבות לאומית, עם עבר, בית שהוא הכל חוץ מסתם בלוקים וטיח. מבחינתה, כל האחרים שהיו שם לפניה ולפני בעלה לא קיימים. להפך, הם קבוצה חצופה של אנשים שהעזו להשתמש בבית הזה ולקלקל אותו. ״זה מקורי", מקוננת אשת ראש הממשלה על מר גורלה, ״את זה לא החליפו מיום שהבית נבנה". אבוי, באמת, כמה נורא, אני נאלצת לעבור כל יום ליד חלון שעליזה בגין, תתפסו את גודל האסון, עליזה בגין עברה לידו גם כן.
רבע שעה בבית שבו, משנת 1974, עוצבה ההיסטוריה של מדינת ישראל. רבע שעה במקום שבו לו קירות יכולים היו לדבר, הם היו מספרים את הסיפורים הכי מרגשים, מצחיקים, עצובים, מעניינים ובעלי משמעות למקום שבו אנחנו חיים. אבל צליל חריקת הדלת מגיע לאוזניה של שרה נתניהו הרבה יותר מהר מצליליה של ההיסטוריה. ותמונת הסלפי עם גלאמין ועם מדונה חשובה יותר מכל תמונה עם מנהיגי העולם.
רבע שעה של היעדר מהות, של חיצוני. שבה הכל, אבל הכל, מוקדש למה שרואים. שבה לעבר אין משמעות, גם לא למי שיצרו אותו. שהיא כולה, אבל כולה, אני ובעלי במקום הנורא הזה. תנו לה תקציב הולם והיא לא מעיפה רק את הרצפה והווילונות, היא מוחקת כל זכר למי ולמה שהיה שם לפניה. אם רק היו לה עוד כמה שקלים, היא הייתה שמה על הדלת שלט: ״כאן גרים בכיף בנימין נתניהו, הגברת נתניהו והילדים שלהם". כי זה לא מעונו הרשמי של ראש הממשלה, זה הבית של שרה וביבי. והבית של שרה צריך להיראות הכי טוב בעולם. בגלל זה לא מסתדרים עם עובדים, כי יש סטנדרט של אסתטיקה.
הסרט הזה הוא המשך ישיר לסוגיית עלויות האיפור ועיצוב השיער של הזוג נתניהו בכלל ושל הגברת בפרט. הרי מה שרואים זה מה שחשוב, לא מה שעושים. מה זה משנה אם נוצרת תקרית דיפלומטית בגלל שהגברת הראשונה חייבת פן? מהם יחסי החוץ של מדינת ישראל לעומת איך שאני נראית? כל הסרט הקצר הזה מוכיח עד כמה לבני הזוג אין שום כבוד למקום שבו הם נמצאים. לא אכפת להם שמדובר במעון רשמי, בכסף ציבורי, אפילו בעובדי ציבור שעומדים שם כתפאורה רק כדי להוכיח ששרה׳לה (אם לגלאמין מותר אז גם לי) מכירה את שמותיהם. הסרט לא עוסק באיך הם מכבדים את מעמדו של המקום, להפך. כולו עוסק באיך המקום לא מכבד את מעמדם.
אפשר לומר הרבה דברים על יצירת הדוקו-ריאליטי שיצרו המועמד לפוליצר גלאמין והזוג המלכותי. אבל אף מילה לא תוכל לתאר במדויק את רמת המופרעות והמופרכות שעולה ממנה. ואת תחושת הסלידה והפחד שהיא מעוררת: מי הם האנשים האלה שמסוגלים לחשוב על להפיק כזה דבר ולמה, לעזאזל, הם עושים את זה על גבנו?