לומדי הדף היומי של התלמוד ייתקלו היום בסוגיה מעניינת. הם אוחזים במסכת כתובות, דף מה, ואחת השאלות שעל הפרק היא מה בדיוק משתנה באדם ההופך למנהיג - במקרה של התלמוד מדובר בכהן גדול או במלך.

האם הוא משתנה רק בדינו. קודם היה אדם פשוט, ועכשיו הוא מנהיג (ולכן יצטרך להביא קורבן חטאת זכר ולא נקבה). או שמא השינוי הוא ממש בגופו. וכמובן, זו טענה משונה, אך כך נראה מפשט הגמרא, וכך גם גורס רש״י בפירושו. יש אדם - ויש מלך. ובמעבר מאדם למלך השינוי אינו רק מעמדי. מדובר בשינוי ביולוגי.

זו סוגיה שיפה לעיין בה ביום שלאחר בחירתם של מנהיגים ישראלים. יש בה כדי להזכיר לבוחר עד כמה משמעותי מעשהו, ולהזכיר לנבחר את חרדת הקודש שראויה למעמדו. הוא אינו בדיוק כשאר האדם. יש לו אחריות נוספת, המוצאת - לפחות על פי גרסה אחת של המסורת היהודית - ביטוי גופני ממש.

הימים שבין בחירות לבין הקמת ממשלה הם ימי דמדומים שבין הפוליטיקה למדינאות. הדי ההבטחות המגוחכות, הריקות, של ימי הקמפיין עוד לא נדמו - ההוא שיביא ביטחון, וההיא שתביא שלום, וההוא שיעשה צדק, וההוא שיעלים בתוך שנה את הקשישים העניים, או יוריד את מחירי הדירות - אך הם כבר מפנים את מקומם למעשיות בריאה של פשרות. מה באמת אפשר לתת ולמי. איך באמת אפשר להרכיב קואליציה מתפקדת.

הנה, עכשיו נוכל לראות מה באמת חשוב ממה, ואיזה תיק באמת חשוב למי. האם מי שדיבר גבוהה על החינוך יתעקש לנהל את מערכת החינוך, האם מי שהבטיח גדולות במחירי הדיור יקפיד לקחת אחריות על מחירי הדיור.

זו תקופת דמדומים ארוכה - ארוכה מדי - אך היא הקובעת כיצד תתנהל ישראל בשנים הבאות. למנצח בבחירות, בנימין נתניהו, תהיה קואליציה צרה שבה כל ממזר מלך. קואליציה שתחזיק מעמד כל עוד חבריה יפחדו מבחירות חדשות יותר מכפי שנתניהו עצמו מפחד מהן. ממילא, כראש ממשלה הוא יצטרך לזהות את הנושאים שביחס אליהם אפשר למצוא שפה משותפת בין כל מפלגות הקואליציה, והיכן המחלוקת עזה במידה שתחייב את הקברניט לדחוק את הנושא הצדה.

המאוכזבים מהממשלה הבאה כבר יכולים לקחת מספר. יהיו הרבה כאלה. מי שקיווה לקדם בקדנציה הבאה הצעות של רפורמה הנוגעות לענייני דת ומדינה צפוי למפח נפש. כך גם מי שקיווה לקדם בקדנציה הבאה את החקיקה המכונה ״חוק הלאום״. רק נושאים שבהסכמה רחבה בין מרכיבי הקואליציה יזכו לטיפול, או נושאים שהמציאות תכפה על הממשלה - משברים בינלאומיים, ביטחוניים או כלכליים.

בעצם, לא לגמרי ברור בעד מה הבוחרים הצביעו. הסוקרים אומרים שהצביעו על ענייני כלכלה, על יוקר המחיה. כלומר, הצביעו בעד מבצעי הוזלות. זה לא הרבה וגם די טריוויאלי. כל בוחר בכל מדינה בכל מצב רוצה הוזלות.

והם כמובן הצביעו גם על שאלת נתניהו - בעד ונגד החלפתו של ראש הממשלה. וגם בעניין זה לא הצליחו להגיע להכרעה ברורה. נתניהו יישאר, אבל יש בכנסת יותר מושבים המייצגים בוחרים שהיו מוכנים לשלוח אותו הביתה - מבוחרי הרשימה הערבית, ועד בוחרי כחלון וליברמן.

הנה, תור המאוכזבים מתארך. הפתק בקלפי הוא המספר שלקחנו לתור הזה.

מאמץ גדול הושקע בניסיון להיפטר מנתניהו, כסף רב, זמן, אנרגיה. אבל נתניהו לא ילך, למרות כל המאמץ. מה שמעלה את השאלה: האם המאמץ לא היה מוגזם, האם היה כדאי?

שמחה גדולה נראתה שלשום בליכוד, שמחה שכמותה לא ראינו כבר הרבה זמן. וגם היא מעלה שאלה: האם זו באמת שמחה גדולה על כך שנתניהו נשאר - או שמא בעיקר שמחה לאידם של מי שהתאמצו להדיח אותו ונכשלו?

לא להתבלבל: שמחה ושמחה לאיד זה לא אותו דבר.