אני מקונן כאן כבר שנים על התקשורת הישראלית המוטה, עשיתי את זה לאורך כל מערכת הבחירות, קשה להפתיע אותי בתחום הזה, ובכל זאת ביום ראשון האחרון נשברתי. אירוע אחד הבהיר לי סופית שאי אפשר עוד להמשיך ככה.

זה קרה לי רגע אחרי שעזבתי את העמדה של ערוץ 20 בכיכר רבין, בתום שלוש שעות וחצי שבהן שידרתי מהעצרת של המחנה הלאומי. ראיתי כבר הרבה מאוד הפגנות ועצרות בימי חלדי, אבל הפעם יצאתי מהכיכר בתחושה עמוקה שזה היה אירוע חריג. זה החל בגיוון מרשים של דתיים וחילוניים, של ליכודניקים מהפריפריה ומתנחלים מבית אל ועפרה, גיוון שלא ראיתי בכינוסים מהסוג הזה מאז ההתנתקות. זה המשיך בקריאות מחאה רבות שנשמעו מהקהל נגד עיתונאים בכירים ומו"לים, בעוצמה ובהיקף שהדהימו אותי, גם כשאני מביא בחשבון שמדובר בציבור שמעולם לא חש אהדה גדולה מדי לתקשורת.

ומעל לכל אלה הפתיעה אותי עד מאוד אווירת האחדות הגדולה ששרתה בכיכר. למה הפתיעה? משום שיממה וחצי לפני פתיחת הקלפיות היה ברור שכל המפלגות מחזיקות זו במנדטים של זו, וניתן היה להעריך שכיכר רבין תהפוך לשדה קרב על המצביעים ועל התודעה. זה לא קרה. במקום זה, אותם עשרות אלפים שצעקו "ביבי מלך ישראל" כשראש הממשלה נשא את נאומו, קראו דקה אחת אחר כך "בנט, בנט", כשמנהיג הבית היהודי שר "ירושלים של זהב". משהו באווירה שכנע אותי שעוד ידובר בעצרת הזאת, ושיש לה פוטנציאל להיות הדבר מה הנוסף שהיה חסר כדי להניע את המחנה כולו לטרוף את הדשא לקראת יום הבחירות.

כשהדלקתי את הרדיו ברכב, ובהמשך כשהגעתי הביתה והתיישבתי ליד המחשב, חששתי לרגע שאולי העברתי את השידור מהמקום הלא נכון. קודם היה עניין מספר המשתתפים. מי שהיה בכיכר ומי שראה את התמונות המדהימות שצילם מהמסוק הצלם ישראל ברדוגו, יודע עד כמה הדיווח על 13 אלף או על 20 אלף היה מנותק מהמציאות. ממש כמו הטקסטים המקושקשים, שנראה שנכתבו מראש, על כך ש"הליכודניקים האמיתיים" לא היו בעצרת ועל כך שבכיכר היו רק חובשי כיפה.

זה התגבר למחרת בבוקר כשהתקשיתי להבין איך העצרת המרהיבה הזאת, שראיתי בעיני, מקבלת סיקור מצומצם בהרבה מזו שקיבלה רק שבוע קודם לכן עצרת השמאל. נשברתי סופית כששמעתי את כתבי גלי צה"ל מנסים להפוך את מה שהיה בכיכר לערב רווי "התנגחות פנים־גושית" שבלט בו בעיקר ה"ירי בתוך הנגמ"ש".

האמת? נתקפתי ייאוש. כי בסוף בסוף עיתונאים נמצאים בשטח כדי לספר למי שלא נמצא שם, מה קורה. ואם הם מסלפים, ואם הם מעוותים, ואם הם ממעיטים בערך האירוע, כי זה מה שנוח להם פוליטית לעשות יום לפני הבחירות, אז אין מה לעשות נגד זה. כי גלי צה"ל הוא צינור מידע עבור הרבה מאוד אנשים, שמבחינתם אם מגיש "בוקר טוב, ישראל" קובע שאחת ועוד אחת זה ארבע, אין להם שום יכולת לדעת שזה לא נכון. וכשהתקשורת, כמעט לכל אורך הקו, החליטה שלא לייחס לעצרת הימין עשירית מהחשיבות שיוחסה שבוע קודם לעצרת של מאיר דגן, זו הייתה החלטה מודעת לנסות להתנקש בעצרת הזאת, כדי לא לאפשר לה לייצר גרם של אפקטיביות. נכון, זה ניתוח של אירוע אחד, אבל הוא מייצג נאמנה את כל מה שראינו כאן בחודשים האחרונים.

המצאות בע"מ

תוצאות הבחירות מלמדות יותר מכל שבמשך תקופה ארוכה שיקרנו לכולם. לא טעינו, לא שגינו, שיקרנו. לא משום שעשינו תעמולה. לא משום ש־YNET ו"ידיעות אחרונות" הזנו את המקצוע שלנו. משום שסיפרנו לציבור סיפורים שלא היו ולא נבראו. משום שהמצאנו אגדות.

המצאנו שבוז'י הרצוג יכול להקים ממשלה, אף על פי שידענו שאפילו לפי הסקרים הכי אופטימיים שלו הוא לא יכול לעשות את זה (רינה מצליח ב"אולפן שישי": "אפשר להניח שתהיה רוטציה, אף שנתניהו הודיע שהוא מתנגד... ובמקרה הזה, אין ספק שהרצוג יהיה הראשון שיהיה ראש ממשלה"). המצאנו מיליון ילדים עניים ורעבים, המצאנו כלכלה קורסת, המצאנו מדינה מתמוטטת, המצאנו מערכת בריאות מדורדרת, המצאנו מדינה שבה אין עבודה ואין תעסוקה ואין חינוך ואין איך לגמור את החודש. נתנו להרצוג לספר סיפורי בוז'י על היוזמה המדינית שלו, שתשמור על הגושים ועל ירושלים המאוחדת, אף על פי שידענו שאין ערבי אחד שידבר איתו על זה. סיפרנו רק את מה שנוח לנו על התגובות באמריקה סביב נאום נתניהו והגרעין. לקחנו אחד, מני נפתלי, שידענו בדיוק מי הוא ומה הוא, והפכנו אותו לגיבור לאומי.

אבל כל זה מתגמד מול השקר הגדול מכולם, זה שבמסגרתו דיווחנו שוב ושוב לצרכנים שלנו שהציבור הישראלי שונא את נתניהו, שנפשו נקעה ממנו, ושהוא רק מחכה ל־17 במרץ כדי להעיף אותו לכל הרוחות. איך ידענו את זה? זהו, שלא ידענו. ניסינו לשטוף לציבור את המוח ולשכנע אותו שכך הם פני הדברים. וזה עבד. עד לנקודה מסוימת שבה נחצו כל הגבולות והחלה תגובת נגד. מסע הדה־לגיטימציה הארסי והמתלהם שנערך לנתניהו הביא את הציבור לחשוש מלהביע בו תמיכה, אולי אפילו בסקרים, שהרי מי רוצה להגיד בקול שהוא תומך בראש הממשלה, כשבכל מקום מספרים לו שהוא היחיד שתומך בו, ושמוושינגטון ועד קריית מלאכי כולם מבינים שמדובר בפגע רע?

שוב ושוב מכרו לנו קולות מהפריפריה שהעידו שהאיש בגד בנגב וזנח את הגליל, שעיירות הפיתוח בקטסטרופה ושאבדה בהן התקווה. הראו לנו תמונות של באר־שבעים שקורעים את תעודות החבר של הליכוד, והשמיעו לנו עדויות של נתיבותים שנשבעים שהם ובניהם ונכדיהם, עד דור עשירי, לא ישימו עוד "מחל" בקלפי. ואז הגיעו התוצאות והתברר שהפריפריה העניקה לנתניהו רוב ענק. שהמחנה הציוני - זו שבכתבות הצבע על הרצוג סיפרו לנו שהיא כבשה אותנו בסערה כי "צריך שינוי" - לא הייתה קיימת שם בכלל.

יודעים מה? לא כולם שיקרו. יש גם כאלה שהיו פשוט מנותקים ניתוק חמור ממה שמתרחש מחוץ לחלון חדרם. אחרת, איך אפשר להסביר את נחום ברנע, שארבעה ימים לפני הבחירות קבע כי "הישראלים עייפו מנתניהו", וש"לאחר תשע שנים בראשות הממשלה... הקסם פג"? למה בדיוק מחובר הפרשן הבכיר הזה, חתן פרס ישראל, שפסק ביום הבחירות ש"נתניהו נתפס כמי שחי בבועה", כשבאותן שעות ממש שבהן הופץ המאמר שלו יצאו מהבית 30 מנדטים ונתנו לו את קולם? מי בדיוק חי כאן בבועה?

והשאלה הזאת צריכה להישאל גם מול הפרשן הפוליטי של "הארץ", יוסי ורטר, שביום שישי שעבר קבע ש"הציבור חש רוויה מנתניהו", וגם מול חברי הטוב בן כספית שכתב גם הוא באותו יום: "מדובר במשאל עם על בנימין נתניהו. נדמה לי שהציבור לא מעוניין בו יותר. ימין, שמאל, לא משנה. האיש מיצה אותנו, אנחנו מיצינו אותו". וכשיונית לוי מטיחה בנתניהו: "רוב הציבור לא רוצה להצביע לך, הוא מצביע לבוז'י, לא מאהבת בוז'י, אלא כי הוא לא רוצה אותך", האם זה לא מעלה חשד שאת המידע שלה על מה שנעשה ברחבי ישראל היא שואבת בעיקר מהמהדורה שאותה היא מגישה?

עיתונאים בשר ודם

נדמה לי שמי שנתן את התשובה הכי טובה לניתוק הזה, וביושר רב, היה אורי משגב ב"הארץ". "לאורך מערכת הבחירות עשיתי מאמץ לצאת מאזורי הנוחות והמחיה הטבעיים שלי, ולנסות לאתר את הסנטימנט המוביל במערכת הבחירות", סיפר. "מסקנתי מרחבי ישראל הייתה שהמיאוס מנתניהו וחוסר האמון בו הם הסיפור... מעולם לא נתקלתי באיבה, טינה וניכור כאלו כלפי ראש ממשלה מהימין. הלך הרוח רימז על שינוי. מסתבר שלא שוטטתי מספיק במקומות הנכונים, או שלא פגשתי מספיק אנשים נכונים במינון הנכון... הכעס העיקרי שלי על עצמי טמון במקום אחר - התפר בין פרשנות לנבואה".

וזה כל הסיפור. כל העיתונאים שהזכרתי למעלה הם אנשים שאינם שונים מכל אחד מאיתנו. הם בשר ודם עם יצרים ושנאות ותפיסות פוליטיות, שמהרגע שהחליטו שנתניהו רע להם, זה מה שהם שמעו מכולנו.

הבנתי עד תומה את הבעיה כשקראתי את מאמרו של רביב דרוקר, שניסה להסביר למה נהגה התקשורת בנתניהו כפי שנהגה. "הרגילו אותנו שתקשורת צריכה להיות 'מאוזנת', סימטרית, אחד שיטען כך והשני שיטען הפוך", ניתח, "אבל מה אם שולט בנו ראש ממשלה רע במיוחד, שהמשך שלטונו מסכן את כולנו? באופן תיאורטי, כמובן. האם גם אז התקשורת אמורה להגיד 'מצד אחד' ו'מצד שני'?".

זה העניין, רביב. שתוצאות הבחירות מלמדות שהרבה מאוד אנשים שמבינים לא פחות טוב ממך וממני לא חשבו שנתניהו הוא "ראש ממשלה רע במיוחד". יודע מה? חלקם, כמה עשרות מנדטים אולי, חשבו אפילו שהוא ראש ממשלה טוב. ואני רק תוהה איפה נמצאים האנשים האלה באולפן שלך? איפה נשמע קולם? איפה מוצגות עמדותיהם? ומה מקומו של אותו אזרח קטן ופשוט שחושב שנתניהו ראש ממשלה לגמרי לא רע, ונתתם לו תחושה שהוא לבד, ושאם הוא באמת תומך בנתניהו, לא כדאי לו לדבר על זה בקול? האם אין צורך שהתקשורת תשקף גם עמדה שונה מזו של שלושת המלומדים שיושבים באולפן, ולו כדי שנדע שיש גם אחרים?

והרי תוצאות הבחירות מלמדות שיש הרבה מאוד אחרים. רוצה לטעון שראש הממשלה מסכן את כולנו? מצוין. תטען את זה בכל הכוח ואל תרפה. אבל איפה 30 המנדטים שהבחירות לימדו אותנו שחלוקים עליך? אני כבר לא מדבר על תומכי אלי ישי או בנט או דרעי שגם הם רוצים את נתניהו כראש ממשלה. אני מדבר רק על אלה ששמו פתק שכתוב עליו במפורש "נתניהו". אחד מכל ארבעה ישראלים. איפה הם באולפן חדשות 10?

מה עושים עם 29%?

הזכרתי כאן כבר יותר מפעם אחת את "מדד הדמוקרטיה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמצא לא מכבר שרק 29% מהציבור הישראלי רוחשים אמון כלפי התקשורת. אני לא מכיר מנהל בנק שהיה משאיר את הפקיד שלו שנייה אחת על כיסאו, אילו היה יודע שרק 29% מהלקוחות נותנים בו אמון. מי מאיתנו היה מכניס את הרכב שלו לתיקון אצל מוסכניק שרק 29% מהלקוחות שלו סומכים עליו שהוא לא מערבב להם מים בשמן?

דקה אחרי פרסום נתונים שכאלה, היו חייבים ראשי מערכות התקשורת, עורכים, מנהלים, בעלי מניות, נשיאת מועצת העיתונות, מישהו, לארגן כנס חירום, לנעול את הדלתות ולא לצאת עד שמחליטים מה עושים כדי לשנות את המצב. כי אנחנו לא אותו מוסכניק, שבמקרה הכי גרוע ייאלץ לסגור את העסק. אנחנו נטורי קרתא של הדמוקרטיה. אז איך זה יכול להיות שהציבור צועק לנו בקול "לא מאמין לאף מילה שיוצאת לכם מהפה", ואנחנו ממשיכים כאילו שום דבר לא קרה? נשבע לכם שאני לא מבין.

בעצם יכול להיות שאני דווקא כן. יכול להיות שהציבור הזה פשוט לא מעניין אותנו. שהרי חלקו ודאי הם מצביעי ליכוד מטומטמים, חלקו מנשקי קמעות או מזוזות או קברים, ואלה ממילא ימשיכו לאכול מה שאנחנו נותנים להם.

כן, לשבור

אז מה עושים נגד זה? חוזרים אל הביטוי שטבע זאב ז'בוטינסקי ב־1932 במאמרו המפורסם ביידיש "יא, ברעכען". "כן, לשבור". ז'בוטינסקי קרא אז, בהקשר אחר לגמרי, לשבור את המונופול של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, שנקטה שיטות פסולות כדי למנוע עבודה ממי שאינם חברים בה. וזה מה שצריך לעשות כאן. לשבור את המונופול שיש למיעוט ישראלי קטן על כל שוק התקשורת הציבורית.

איך עושים את זה? אפשר לעשות את זה דרך יצירת אלטרנטיבות, אבל אי אפשר לוותר על מהלך מקביל וכואב של שבירה של כל מה שנגוע וחולה במערכות הנוכחיות. זה לא צריך לבוא מבחוץ. זה חייב לבוא מבפנים. לא יכול להיות שאין במערכות הללו אנשים הגונים שיובילו את המהפכה. פשוט לא יכול להיות. ובמסגרת המהפכה הזאת אין מנוס מלשבור את הכל ולהתחיל מההתחלה. אין ברירה אלא לבדוק את התפקוד של כל מי שמשחק בציניות ובמניפולטיביות פוליטית בכלי החשוב ביותר של הדמוקרטיה. מאחרון העורכים ועד למנהלי חברות החדשות. מכתבי השטח ועד למפקד גלי צה"ל. תפקוד התקשורת בבחירות שנערכו השבוע הוא מחדל מלחמת יום הכיפורים שלנו, ואי אפשר להמשיך הלאה כאילו לא התרחש.

אם מערכות תקשורת גדולות עיקמו את המציאות או סתם לא התחברו למה שקורה בשטח, הדירקטוריון שלהן צריך להתכנס ולהפוך אותן על הראש. מנהלי ערוץ 2, ממש כמו הממונים על גלי צה"ל, חייבים להבין שהם מחזיקים ביד ארגונים שאמורים לתווך בין המציאות לבין הציבור. ואם המתווכים לא מכירים את המציאות ולא חיים אותה ולא מרגישים אותה ולא משקפים אותה, הם צריכים לעוף. מי שקוראים מפעם לפעם לפיטורי פקיד או שר, לא צריכים להיבהל מהקריאה להחליף גם אותם.

כן, לשבור מערכות. לשבור ולבנות משהו חדש ואחר לגמרי. משהו מגוון. משהו משקף. משהו שמייצג אוכלוסיות רחבות הרבה יותר. כפי שיום אחד גילה מישהו שבשירות המדינה יש פחות מדי נשים וערבים, והחליט שהפגם יכול לבוא על תיקונו רק בכוח, כך גם כאן. שדירקטוריון חברת החדשות יזרוק כמה אנשי שמאל קיצונים שמחוברים רק לעצמם ולחבריהם, וימלא את השורות באנשים שמייצגים גם שכבות אחרות בחברה. פעם סברתי שדעותיו של העיתונאי אינן רלוונטיות כל עוד הוא פועל ביושר, ושהמערכת יכולה לתפקד היטב גם אם 99% ממנה באים מאותו מקום. ובכן, טעיתי. הניסוי נכשל. זה לא עובד.

לא מספיק, חברים מערוץ 10, להביא מול אולפן של שמאלנים שונאי ביבי מתנחל אחד כדי שיעשה שמח. לא ייתכן, אנשי ערוץ 2, להושיב "פרשננו" אחד שמכריז על כל במה שהוא כאן כדי להחליף את השלטון, ולהעניק לו את המפתחות לכל הפרשנות שיוצאת מהמסך שלכם.

אם למעלה ממחצית העם מחזיקה בדעות לאומיות, זה חייב לבוא לידי ביטוי באולפנים ובמערכות החדשות. אין שום אפשרות לצייר תמונה צבעונית ומגוונת כשמחזיקים ביד מכחול בצבע אחד בלבד. ומערכת הבחירות הנוכחית הוכיחה שוב שאת המעוות הזה כנראה אי אפשר לתקן. צריך לשבור ולהתחיל הכל מחדש. כן, לשבור.