יריית הפתיחה לחגיגות העשור לגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון כבר נורתה, ועתודות הצלמים, הכתבים והפרשנים כבר ממתינות למוצא פיו של כל מי שהיה קשור לגירוש, כמגרש או כמגורש. הבמה תמיד מלאה שחקנים, אבל לעתים רחוקות מאירים עליה, עליהם, ובודקים מה שלומם. לא כי זה באמת מעניין מישהו, אלא כי צריך לכתוב 1,200 מילה. עוד רגע יכבו המצלמות, והם יישארו עם האובדן. ככה זה. 
 
איך נראה מגורש אחרי עשר שנים? אני יודעת איך נראה המגורש הפרטי שלי, בעלי הטוב. נדמה לי שהדבר הכי נורא מבחינתו היום זה לשתף פעולה עם המגרשים, כי הם תמיד יהיו האויבים הכי גדולים שלו. איך יכול להיות שהסכנה הזאת עדיין אורבת לפתחו עשר שנים אחרי? כי הטראומה הזאת הייתה כל כך עצומה שהפכה אותו למישהו אחר. הוא כבר לא כמו כולם, הוא תוצאה של פשע נוראי, וכל מה שהוא עושה מחזק או מחליש את הפשע. 
 

מבחינתו, לקום בבוקר זה לשתף פעולה עם מי שפינה אותו. זה לומר: זה לא כל כך נורא. להקים משפחה ועסק, להיות נורמטיבי, לא לקרוס, לנשום ולנשוף, איך אני יכול לעשות את כל זה, אם אני טוען שהגירוש היה עוול? יותר מזה, הוא טוען שאם ממש יצליח בחיים, אם יהיה עשיר או מאושר, זה עלול להצטייר כאילו העקירה מהחולות האהובים הייתה צעד נכון, צעד שיש בו טוב. את זה הוא לא יכול לשאת. 

עשר שנים אחרי, הסיפור של הגירוש הוא לא כמה מתו מהתקף לב או שבץ, למרות האחוזים הגדולים בקרב המגורשים. הוא לא כמה נשארו מובטלים או עניים או עדיין בקראווילות. הוא גם לא על העוול שנעשה לאנשים התמימים האלה לאחר הגירוש, אלו שהאמינו לדברי אריאל שרון כשאמר שיש פתרון לכל מתיישב. 

הסיפור הוא גם לא אובדן הדרך (או שינוי הכיוון, תלוי מאיפה מסתכלים על זה) של כל אלה שהפסיקו להאמין באלוהים, כמו כל אחד שעבר מצוקה קשה והתפלל חזק ולא נענה, וגם לא של כל הציונים הממלכתיים השרופים שאחרי הגירוש לא התגייסו לצבא או נמנעו משירות מילואים, כי לא יכלו ללבוש את אותם מדים של מי שעקר אותם מכל מה שאהבו, בפנים חתומות ובלב אטום, וגם לא של כל אלו שלא הולכים להצביע בבחירות, כי מה זה בכלל משנה, ההליך הדמוקרטי הזה התהפך עליהם והראה איך דיקטטור יכול לפרוח גם באופן חוקי. 
 
כיום הסיפור של הגירוש שקט, אין בו דרמות. הדרמה היחידה היא זו שהתקשורת מנסה להמציא. במציאות היא לא קיימת. הסיפור של הגירוש היום הוא "החיים עצמם". כי רוב העקורים כבר מצאו קורת גג, הבודדים מצאו אהבה, ורובם עובדים. הסיפור הוא האשמה בלעשות את כל אלו, והוא הקונפליקט בין הצורך לזעוק ולהעצים את הכאב, שכולם ידעו ושלעולם לא ישכח (כי אם כולם היו כואבים את כאבם, זה לא היה כל כך נורא), לבין העובדה שהעצמת הזעקה מנוגדת לטבע. הטבע רוצה לשכוח, לטשטש. 

מבחינת המגורשים, הטשטוש הזה הוא שיתוף פעולה עם כל אלו שאומרים שזה לא כל כך נורא, או אפילו עם אלו האומרים שהגירוש היה צעד נכון. 
רק באמריקה

בית המשפט העליון של ארה"ב קבע השבוע שאזרחים אמריקאים שנולדו בירושלים לא יוכלו לכתוב בדרכון שלהם "ירושלים, ישראל", אלא רק "ירושלים". מה שזה אומר, בפשטות, הוא שאזרחים אלו לא יוכלו לשייך עצמם לישראל, לזהות עצמם עם ישראל. 

למה ביטל בית המשפט את חוק הדרכון? הרי החוק אינו אומר שבאופן אוטומטי ארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל, או בשחרור העיר ב־67'. לו רצתה, הייתה בקלות יכולה לסייג את החוק באי הכרתה בירושלים כבירת ישראל. כך היא עשתה, למשל, בטייוואן, כשאזרחיה שנולדו שם יכלו לשייך עצמם למדינה, אף על פי שארה"ב לא הכירה בה כחלק נפרד מסין. 
 
האבסורד גדל כשאזרח אמריקאי שנולד בחיפה יכול לבחור אם לכתוב "חיפה, ישראל", או רק "חיפה". כלומר, הזרע לאי הכרה בכל מדינת ישראל כבר נטמן. 
באביב 1999 עבר חוק בארה"ב האומר שיש להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל מתל אביב לירושלים. בלחץ הנשיא דאז, ביל קלינטון, התווספה מעין "פסקת התגברות" של הנשיא, שבה הוא יכול לדחות את ביצוע החוק בחצי שנה, בגלל "סכנה ביטחונית". כך כל חצי שנה, כבר 16 שנים, כל נשיא דוחה את ביצוע החוק. 

רק שב־2009 הגדיל ועשה הנשיא הנוכחי ושינה שורה בכתב הדחייה: הוא מחק את השורה האומרת שהשגרירות האמריקאית בירושלים תיבנה בהזדמנות הראשונה האפשרית. זה היה שקר שאפילו לו היה קשה לומר.