קצת סדר בחדר

14 מטרים רבועים של צפיפות, בלבול נעורים, חלומות, אהבות, אקס אחד מיתולוגי, סקס זהיר שעוד לא גילה את עצמו, ואושר גדול. דיזנגוף פינת גורדון. הרחוב שבו מצאתי עבודה בבית קפה שהיה פעם מיתולוגי, התגלה לראשונה גם כרחוב שבאמת גרים בו. את האהבה ההיא עוד פגשתי לפני כן, מדי פעם הוא היה מגיע למה שכינה "הקופסה שאת גרה בה". אותם 14 מטרים רבועים שהכילו גם את כל החולצות שלו והדיסקים. פעם עוד היו דיסקים. וגם את נוגה השכנה, זו שדפקה לנו על הקיר המשותף של הדירה המחולקת. אז היינו מבינים שכבר מאוחר מדי לטום ווייטס בפול ווליום, וגם לרעשים מסוג אחר. 

והיה הלילה הבלתי נשכח ההוא שלא הצלחתי לעצום עין, כי ידעתי שהוא מתחתן למחרת עם מישהי אחרת. ובשלוש לפנות בוקר ספק משכרות ספק מגעגוע, הוא דפק כל כך חזק על הדלת מהעץ, וצעק שהוא רוצה לבוא בפעם האחרונה להיפרד. צעק וכמעט שבר את המנעול, ואני שתקתי. נשענתי על הקיר הצמוד לדלת בשקט, מכסה באצבע אחת את העינית ומתפללת שילך כבר לפני שמישהו יזמין משטרה. אחרי 40 דקות הוא הלך. חודשים לאחר מכן שמעתי אותו עובר מדי פעם בשעת לילה מאוחרת מתחת לחלון שברחוב שתמיד סואן, ושורק לי. אף פעם לא עניתי. טוב, אולי רק פעם אחת. אולי פעמיים. אחר כך הצטערתי על זה. 

הוא ידע שנשארתי עוד כמה שנים לבד ב"קופסה", יושבת בכל בוקר על החלון הנמוך שפונה אל הרחוב עם הקפה והלפטופ על הברכיים, מחפשת אינטרנט אצל השכנים. שואפת את אדיו של קו 5 שהעיר אותי כבר ברבע לשש בבוקר. חלונות לא אטומים, רעש ממכר. מכירה כבר בעל פה את הלקוחות הקבועים שקראו להם בכריזה של ארומה כאילו הייתה המואזין השכונתי. מדי פעם מחפפת עם מקל של מטאטא, איזה עטלף סורר שניסה להיכנס בכוח למקום המוגן שלי. מעניין שאז עוד הייתי אמיצה מספיק כדי להרוג גם ג'וקים לבד.

ובשבוע שעבר נטע חברתי מתקשרת ומספרת שהפכו את הקופסה שלי למלון. דיזנגוף אבניו הוטל. לא פחות ולא יותר. אני מתקשרת ומבקשת לדעת אם דירה 9 הקטנה שלי עדיין קיימת. זו שעזבתי אותה כי ביקשו להתפנות. 

"יבנו פה כנראה מלון", הם הבטיחו אז, ואני הבטחתי שאחזור לבקר. והנה אני פה עם המחשב הנייד, עם פיצה שאספתי בדרך. דירה 9 הפכה לחדר מספר  11. מקבלת את המפתח לעבר שלי, ולא מצליחה לנשום. לא האמנתי שאתרגש כל כך לחזור למקום שסימל עבורי את החופש, אך מנגד היה כל כך טעון רגשית. 

כמה שנים לאחר שעברתי למה שאני מכנה היום כבית, החלטתי לחזור לכאן כדי לשחרר כמה שדים שאולי בטעות ארזתי איתי כשיצאתי לדרך חדשה. משאירה את הקופסה ששמרה לי על הנפש, לגלגולה החדש והמפואר יותר. זה שמצליח עדיין לשמר את צדדיה הקסומים של תל אביב, זה שלימד אותי שיש גם אנשים נחמדים בעולם ושעדיין ניתן למצוא בעלי דירה מקסימים בעיר. זה שהוכיח לי כי אולי שנות ה-20 לא היו כל כך נוראיות. שזה בסדר לטעות ולהתאהב גם באנשים הלא נכונים, או לחיות שבוע עם מקרר ריק ושאריות פיצה מאמש. וזה בעיקר בסדר גם לתת לחיים לנשוך אותך קצת מכל כיוון, רק כדי שיהיה אפשר באמת להתחשל אחר כך ולהיות החלטית ואסרטיבית.

החלון עדיין נותר נמוך, כזה שאפשר לשבת עליו ולהשקיף אל הרחוב. אני פתאום מרגישה תיירת. כבר לא שייכת לשכונה, להוויה, לרעש הזה שכל כך אהבתי פעם. החלונות עכשיו אטומים לרעש, ולא צריך יותר לפזר מגבות על הרצפה כשמתקלחים, או להדביק את הדלת של הארון בסלוטייפ. ויש גם אותי, שקצת התברגנתי והתבגרתי. אך דבר אחד נשאר כשהיה. לא רק זיכרונות אני סוחבת על הגב מסתבר, אלא גם חצי בית. אפילו כשאני נמצאת רק לילה בודד במלון שנמצא במרחק הליכה מביתי. אלא שזה, אני מניחה, כבר נושא לסיפור לגמרי אחר. 