תודה לחיילים ששומרים עלינו, ושמקריבים את חייהם למעננו ולמען המשך קיומה של המדינה - כך צריך לפתוח כל מאמר, בלי קשר לתוכנו. כמו שדתיים כותבים בס"ד או ב"ה בראש העמוד, אפילו אם מדובר במכתב נאצה או ברשימת מכולת, כך כולנו צריכים לזכור: אנחנו חיים וכותבים היום בעזרת השם (למי שמאמין) ובעזרת החיילים הגיבורים.
גם השמאלנים צריכים להגיד את זה, לכתוב ולפרסם את זה. כי רק בזכות החיילים שלנו הם יכולים להפעיל את העמותות שלהם, שהן לכאורה בעד זכויות האזרח אבל באמת נגד המדינה, וחותרות תחתיה כמו רשת מנהרות עד שהבסיס יתערער והיא תיפול.
רוב העם שפוי. הוא ששלח חבילות לחזית, הוא שנסע דרומה לעזור, שדאג, שחיזק, שנתן גב לחיילים. הוא שפוי והוא רוב מוחץ. אבל הוא טוב ותמים, והציני והרשע עלולים לגבור עליו.
למה צריכים קציני גבעתי לחתום על עצומה שדורשת מהרמטכ"ל להורות לפצ"ר לבלום את החקירות הפליליות נגד הקצינים שחירפו את נפשם ברפיח? אנחנו היינו צריכים לעשות את זה. כולנו. הרוב השפוי של העם. כי לא ניתן שחיילי צה"ל יהיו מגש הכסף, שעליו יוכל הפצ"ר הנוכחי לקבל משרה שיפוטית בכירה במערכת האזרחית.
אנחנו לא יכולים לחיות במדינה שמהללת את גיבוריה בזמן הקרב, אבל כשהאבק שוקע מחפשת ביניהם אשמים. לא כי אנחנו לא רוצים, או כי זה לא מוסרי. זה ברור מאליו, אנחנו פשוט לא נשרוד. צבא כזה יתפורר במהרה. חייליו יסתובבו בשדה הקרב עם שק חששות משפטיים, שיגרמו להם לפעול באופן שגוי. הם לא יירו כשצריך, הם יחטפו ויהרגו, הם יפצעו ויברחו. מי שמפקיר את חייליו - חייליו יפקירו אותו.
מה שנורא בסיפור הזה הוא שהחיילים לא חוששים מפני בית הדין הבינלאומי בהאג, וגם לא מפני בג"ץ הפוסט-ציוני שלנו; אלא מפני הפצ"ר, איש במדים של צבא ההגנה לישראל. וזה כבר בלתי נסלח.
מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר, הוקע בתקשורת בתחילת מבצע צוק איתן כי קרא באיגרת לפקודיו ללחום נגד אלו המנאצים את אלוהינו, והשתמש בקריאות אמוניות שלא עלו בקנה אחד עם המיעוט החילוני שנותר במדינה, מיעוט שנשמע כמו רוב כי הוא יושב מול מיקרופון. מהלומה נוספת הוטחה בפניו כשהעלילו עליו שהוא מדיר נשים. סיפור מופרך שטען שהוא העדיף זמר על פני זמרת משום שהוא דתי פנאט.
יש להניח שהעליהום נגדו בלם - לפחות לפי שעה - את התקדמותו בסולם הדרגות הצה"לי, ואת דרגת תא"ל יקבל, אם בכלל, לאחר צינון של שנה בלימודים. אבל השמאל הקיצוני החילוני פחד שנשכח כמה פנאט אל"מ וינטר, והחליט להתקיף אותו מאגף נוסף. גם כאן הדבר לא עלה בידו: החקירה נגדו בעניינו של פקודו החשוד בהטרדה מינית נגמרה בלא כלום.
אבל אל ייאוש. עכשיו, בלחץ עמותות השמאל, מגיעה חקירה נוספת שעלולה לקבור אותו סופית. אולי היא תצליח, אבל הדבר שממנו חושש השמאל החילוני כבר קורה: הצבא הופך להיות דתי וימני יותר. למה זה קורה? כי הציבור דתי וימני יותר, וצה"ל הוא צבא העם ואת זה אי אפשר לעצור. בתי המשפט הם עדיין נחלת השמאל הקיצוני; התקשורת, ברובה, עדיין צבועה אדום ונטולת כיסוי ראש. אבל הצבא חובש כיפה, או לפחות מאמין באלוהים, וזה מערער את שלוותם.
מי מפחד מוינטר (חוץ מחמאס, כמובן)? כל מי שחושב ש"לוקחים להם את המדינה". קשה להם שבוגר המכינה הצבאית עלי, הדוס הימני, הוא מפקד בדרגה גבוהה. שמעריצים אותו. שהוא עלול להיות רמטכ"ל.
המונח "הדתה בצה"ל", קיבל פנים ודרגה בזכותו. הוא זה שכתב באיגרת לפקודיו: "ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך...".
רוב חייליו התרגשו ממילותיו, לא הייתה להם בעיה שהשם יתברך צורף לכוח האדם שלהם, בחיפוי אווירי. וינטר לא כפה על אף אחד להניח תפילין או לשמור נגיעה. דבריו לגיטימיים כמו דברי מפקד חילוני על ניצחון בעזרת כוחנו ועוצם ידינו. הדתיים עלולים להיפגע מכך, אבל הם לא. ככה זה בצבא העם: מקבלים אחד את השני בסבלנות.