תוגת מוצאי השבת תופסת אותו תמיד מופתע, כאילו קיווה עד לרגע האחרון שבטלוויזיה ישדרו ידיעה ולפיה הוחלט לבטל את יום ראשון - אם לא את השבוע הקרוב כולו - כמו אז, כשהיה עוד תלמיד והמתין לחדשות שמבשרות על שביתת מורים.
בצר לו הוא נעמד לפתע במרפסת הקטנה, כאילו כדי להתייצב בפני השבוע שבפתח ולומר לו: נראה אותך, גבר.
לא פחות משהוא עצוב, נדמה שהוא עצבני: על אשתו, על הילדים, על הבחירות המתקרבות, על מטלות השבוע החדש, על מזג האוויר ועל הקבוצה שלו ששוב לא הצליחה לנצח. אפילו התוגה שנפלה עליו מעצבנת אותו עד כדי כך שהוא גוער בעצמו על חמדנותו - הן יש לו עבודה שהוא אוהב, בסך הכל. גם הפרנסה סבירה, ובמיטה, בחדר השינה, שרועה אשתו, שבשנים האחרונות דווקא הולכת ומשתבחת, משילה מעל עצמה את משא השנים, חבל שרק מן הגוף. וילדיו, משוש חייו, כבר במיטותיהם אחרי עוד שבת נעימה בסך הכל - מה לו כי ילין ומה לו כי יירא מפניו של שבוע חדש?
ובכל זאת משהו מציק.
מרתיח הגבר מים בקומקום, חולט לו תה בחלב, עניין שהוא מעדיף ליחס לחיבתו הלא ברורה למנהגי האנגלים ולא חלילה למניין השנים. מתיישב מול הטלוויזיה לראות את תוכנית סיכום המחזור ומפהק: כדורגל הרי אף פעם לא היה כאן, אז איך זה שבכל זאת היו שנים של ריגוש? ואיך זה שפתאום כל פגישה שמזומנת לו מחר נראית לו כמשוכה בלתי עבירה, בזמן שהוא רובץ על הספה בסלון עם תה פושר וכדורגל רע ומתבונן נוגות בשעון שבולע את שעות השינה היקרות שלו כבר הרבה מעבר לקרדיט שצבר בצהריים.
ואיך זה, הוא שואל את עצמו, שבכל שבוע, לעזאזל, נדמה חמישי בערב לכרטיס לוטו שגורם לך לפנטז על המיליונים, רק כדי לגלות במוצאי השבת ששוב לא זכית, ששוב אתה ניצב במרפסת הקטנה וצופה בדאגה לעבר שבוע חדש כשמאחורי גבך מתווכחים בלהט איציק זוהר ומשה פרימו.
ולרגע הוא מנסה להיות קונסטרוקטיבי ותוכניות נועזות נרקמות, הנה הרעיון ההוא שהיה לי - מחר אני מרים ל... נו, איך קוראים לו, טלפון - ומתחילים לקדם: הרי הזמן לא עוצר מלכת - ואם לא נעשה את זה, יעשה זאת מישהו אחר. ומהמחשבה הקונסטרוקטיבית (אם כי שום טלפון לא ייעשה ושום רעיון לא יועלה ומישהו אחר באמת יעשה) נולדת מיד חברתה האסקפיסטית: הנה, הוא יקום ויעזוב את הכל, ייסע לשנה. מה זה משנה לאן? אולי לאיזו מדינת עולם שלישי או למרחבים האינסופיים של אמריקה, יבשת שתמיד שמר לגיל מאוחר יחסית. אולי אי שם בין וגאס לשום מקום, כמו בשיר היפה ההוא של "קפה בגדד". כן, הוא מתלהב, מה יש? טורים לעיתון אפשר לשלוח גם מקצה העולם, הילדים כבר גדולים ומסתדרים לבד, והיא בטח תבין שזו לא היא אלא הוא שחייב לצאת, חייב לזוז.
"לפני שהטפטוף ייהפך למבול", הוא מזמזם חרישית.
רק שהוא בקושי זז, גם לא יוצא, בטח לא בקור הזה, ורק בטלוויזיה עוד מרצדת איזו דרמה שראה כבר אלף פעם, ממש כמו זאת, השבועית, שחולל זה עתה בד' האמות שבין הספה למרפסת. וכל משאלותיו - שעד לפני כמה רגעים עוד כללו תקוות להתעשרות מהירה או מסע עד לקצה העולם - הצטמצמו עכשיו לתקווה שייפול על איזה סרט טוב, משהו בין סקסי לאופטימי ורצוי גם מצחיק, משהו שיקל עליו את הזיג־זג הזה בתפר שבין שבוע אחד למשנהו. עוד שבוע אחד. עוד "משנהו".
ומה אם היא ערה, הוא חושב לעצמו בלי סימן שאלה - כשהטלוויזיה מחדר השינה מרצדת באור כחלחל - ולא יודע בעצמו לאיזו תשובה הוא מייחל.
והוא נזכר איך פעם במצבים שכאלה היה חוטף את המעיל והארנק ויוצא ללגום משהו על הבר, כי אין משימה שבועית שהיא גדולה על מי ששתה ארבעה וויסקי עם קרח במוצאי שבת. וצחוק מריר עולה ממנו כאילו כבר שתה: לחטוף מעיל? לצאת? בשעה שכזאת? הרי הדבר היחידי שהוא יכול לחטוף בקור הזה הוא מקסימום שפעת.
והוא מכבה את הטלוויזיה ופוסע אט אט לעבר חדר השינה. באמצע השבוע, כך אומרים החזאים, תהיה סערה.