היכל התהילה: כיצד תיזכר כהונתו של גרוניס בבית המשפט העליון?

יש הסבורים שזו זכות גדולה של מדינת ישראל, שיש לה בית משפט עליון כה חזק, מוערך ומשפיע, ויש מי שסבורים שבית המשפט, למרות שחרת על דגלו את סמל המידתיות, מתערב באופן בלתי מידתי בעניינים לא לו.
 

מפעם לפעם כותרות העיתונים מספרות לנו שבסקרים יש נטייה הולכת וגוברת של אובדן אמון מצד הציבור בבית המשפט העליון. אך עדיין, העליון הוא עוגן יציב בחברה הישראלית אל מול הסערות המטלטלות אותה חדשות לבקרים. הוא נתפס בתודעה הציבורית כמפלטו האחרון של כל מי שהממשל והרשויות רודפות אחריו שלא כדין; כמשענת אחרונה ל"דפוקים", שבדרך כלל אין להם אוזן קשובה אחרת; וכמגדלור שלא מהסס להאיר גם פינות חשוכות מאוד בסביבתנו, שלעתים מביך לדעת על קיומן.
 

בראש פירמידת ההשפעה עמדו מאז ומתמיד נשיא/ת בית המשפט העליון, הלפיד שלפני המחנה. מאז כינונו בספטמבר 1948 כיהנו בעליון תשעה נשיאים ונשיאה אחת (נאור היא השנייה) ומאות שופטים, רובם טובים מאוד. אך בזיכרון הקולקטיבי נחרתו בעיקר נשיאיו ולא שופטיו, וההערכה הציבורית כלפיו נמדדת בעיקר על פי ההערכה לנשיאו. 

בית המשפט העליון ממלא שני תפקידים עיקריים. הראשון והחשוב ביותר הוא כבית משפט גבוה לצדק. בכובעו זה משמש העליון ערכאה ראשונה לעוולות שמבצעים רשויות השלטון ובעלי השררה. בהיבט זה, לכל מי שחש מקופח או נרדף יש כתובת מכובדת ואוזן קשבת בבית המשפט העליון, שמנסה לברר ולוודא שעוולות לא חוקיות תעלמנה מן העולם. 
 

בג"ץ בודק את התנהגות השלטון ואת התנהלותם של בעלי השררה בעיקר בשני היבטים - חוקיות החלטותיהם וסבירותן. ואכן כבר התרגלנו שכמעט מדי שבוע בג"ץ מבטל או משנה החלטות שרירותיות או לא חוקתיות של בעלי כוח, שלא תמיד עושים שימוש ראוי בסמכויותיהם, ולעיתים, כשקם צורך, אף מבטל חוקים של הכנסת. 
 

בכובעו השני, בית המשפט העליון הוא בית משפט של ערעור על בתי המשפט המחוזיים. בכובעו זה הוא כמובן יוצר את הפרקטיקה של המשפט הישראלי, האזרחי והפלילי, משום שפסיקותיו מחייבות את כל בתי המשפט האחרים ופרשנותו את החוק היא סופית.
 

שלא כמו בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים, שפעלו ברציפות במעבר משלטון המנדט להקמתה המדינה, בית המשפט העליון פתח שעריו מחדש רק ארבעה חודשים לאחר הקמת המדינה.
 

מחקר משפטי היסטורי שפרסם לאחרונה ד"ר נתן ברון ("שופטים, יצרים ופוליטיקה", הוצאת סטימצקי), מאפשר הצצה מרתקת על המהלכים שקדמו להקמת בית המשפט העליון, שקם יש מאין. מהמחקר מתברר שהרכבו של בית המשפט העליון הראשון היה על בסיס פוליטי מובהק: שר המשפטים הראשון פנחס רוזן ניהל בממשלה הזמנית מו"מ קואליציוני בעניין חמשת המועמדים הראשונים לבית המשפט העליון. באותה עת נקבע שהממשלה תמנה את השופטים באישור הכנסת (ומועצת העם שקדמה לה). חוק השופטים שעל פיו הוקמה הוועדה לבחירת שופטים נחקק רק ב-53', ומאז ועד היום כמעט ולא שונה דבר בעניין בחירת השופטים.
 

הרכבו הראשון של העליון, בראשות הנשיא ד"ר משה זמורה, נקבע כאמור על בסיס הסכמות קואליציוניות. שופט או שניים למפא"י, שופט לציונים הכלליים, שופט לדתיים ושופט לרביזיוניסטים. בדרך זו יכול היה להבטיח רוזן תמיכה מקיר אל קיר במועצת העם. העובדה שהמינויים היו על בסיס הסדרים קואליציוניים לא הפחיתה מאמינותו של בית המשפט, משום שגם במסגרת זו נבחרו המשפטנים הטובים ביותר שהמדינה החדשה יכלה להציע.

אגב, הצורך בקונצנזוס קואליציוני הביא לכך שבהרכב הראשון של העליון כיהן שופט אחד שהיה אומנם מומחה גדול במשפט העברי, אך לא היה משפטן ולא היה עו"ד (הרב פרופ' אסף). 
 

ממחקרו של ד"ר ברון עולה כי נשיא העליון, ד"ר זמורה, היה קודם למינויו שותפו במשרד הפרקליטים של שר המשפטים רוזן, שהציע אותו לכהונת הנשיא. שוו בנפשכם מה היה קורה היום אילו שר משפטים היה מציע את שותפו לשעבר לכהונת נשיא בית המשפט העליון. עוד למדתי מאותו מחקר כי ערב מינויו של אחד השופטים הזמין אותו היועמ"ש כדי לברר מהן עמדותיו הפוליטיות. תארו לעצמכם מה היה קורה אם היועמ"ש יהודה וינשטיין היה מזמין את השופט מני מזוז, שהתמנה לאחרונה לבית המשפט העליון, כדי לבדוק מהן השקפותיו הפוליטיות. 
 

למרות דרך מינויו הבעייתית של בית המשפט העליון, הוא הפתיע לטובה וכבר מיומו הראשון הקפיד והיטיב לבקר את חוקיות פעולות השלטון. הוא אף לא היסס להכריח את הממשלה ואת רה"מ דוד בן גוריון לבטל החלטות ולשנותן. בכך הוטבע דגם הפעולה של בית המשפט העליון כבר בימיו הראשונים. 

מאז 48' ועד היום בית המשפט העליון עבר שינויים ותהפוכות. עד לראשית שנות ה-80 הוא היה בית משפט שמרני ופסיבי, שלא פרץ גבולות ולא הרבה להתעמת עם מערכות השלטון האחרות. נשיאיו סברו, והם לא בהכרח טעו, שיש נושאים שלעליון אסור להתערב בהם והם אינם שפיטים. 
 

כך למשל החלטות ביטחוניות, החלטות מדיניות ואפילו החלטות בתחום הכלכלה והחברה, שהתקבלו על ידי הרשויות המוסמכות לכך על פי הקונסטיטוציה הישראלית, שנוצרה בעיקרה עד אז על ידי החלטות ופסקי דין של בית המשפט העליון ולא בהליך חקיקה של הכנסת. 
 

המהפכה השקטה החלה בתקופה כהונתו של הנשיא מאיר שמגר. מצד אחד, מכיוון שהגיע מתפקיד הפצ"ר והיועמ"ש לממשלה, היה בו סוג של שמרנות. אך מאידך היו בו גם חדשנות ומהפכנות. בימי כהונתו החל העליון לשנות כיוון ולהתערב בתחומים שנשיאים שקדמו לו נמנעו מלדון בהם. 
 

את שיא המהפכה הוביל הנשיא אהרון ברק במהלך 11 שנות כהונתו כנשיא העליון, כשפתח את דלתות בג"ץ, לא רק בפני נפגעים מהחלטות שלטון שרירותיות, אלא גם בפני עותרים ציבוריים שלא נפגעו אישית אך ביקשו לשמור על אינטרסים ציבוריים, ובכך שינה בצורה מהפכנית את בית המשפט העליון. 
 

בנוסף הנהיג ברק את האסכולה שהכל שפיט ושהעליון יכול להתערב בכל מעשה שלטוני ובכל חקיקה, ושגם הממשלה והכנסת נמצאים תחת שבט ביקורתו. בעיני ברק שום עניין ציבורי לא היה "טאבו". השפעתו על עיצובה של ישראל הייתה אדירה. 

מיתן את האקטיביזם השיפוטי, אך לא הפסיק אותו, אשר גרוניס. צילום: אורי לנץ
 

ממשיכתו, דורית בייניש, הייתה אומנם תלמידתו אך הפגינה יותר ריסון במידת ההתערבות של העליון בהחלטות הממשלה והכנסת, אך לא נמנעה מלעשות כן, כשנדרש כך לדעתה.
 

השופט גרוניס לא קיבל את תפקידו כדבר מובן מאליו. החוק קבע שנשיא בית משפט עליון חייב לכהן לפחות שלוש שנים כנשיא וכשבייניש סיימה, נותרו לגרוניס רק שנתיים ותשעה חודשים לכהונה (עד הגיעו לגיל 70). אך הכנסת, שרצתה נשיא שמרן מהאסכולה הישנה, חוקקה חוק מיוחד שיאפשר לו לכהן גם תקופה פחותה משלוש שנים וסללה את הדרך לכהונתו.
 

ואכן, גרוניס היה מרוסן בהרבה משלושת קודמיו בביקורתו ובהתערבותו במערכת הממשלתית ובכנסת. כך למשל הוא התנגד, להפסקת כהונתם של ראשי הערים שהוגש נגדם כתב אישום, אך נותר במיעוט. יחד עם זאת הוא לא היסס לתת ידו להחלטות שהרגיזו לא פעם את אלו שתמכו במינויו. למשל כשאיפשר פעמיים את פסילת חוק המסתננים, למרות שהוא עצמו לא תמך בביטולו. בסך הכל גרוניס הוריד את הלהבות של בית המשפט העליון בעימותים עם הממשלה והכנסת, והחזיר אותו קרוב למידותיו כפי שהיו בתקופה הפרה-מהפכנית. 
 

אמנם בתקופת כהונתו הקצרה יחסית חלה נסיגה משמעותית באקטיביזם השיפוטי שאפיין את שלושת קודמיו, אך היא לא פסה מן העולם, ולאורך הדרך הצליח גרוניס להרגיז את עמיתיו ברשות המבצעת והמחוקקת. 
 

גרוניס לא היסס לצאת נגד הזרם. בתקופת כהונתו בלטו ההרכבים המורחבים, של חמישה או שבעה שופטים לעומת שלושה כמקובל, שכינס בסוגיות בעלות חשיבות שהגיעו להכרעתו של בית המשפט העליון. 
 

מי שמודע לתהליכים שמתרחשים בבית המשפט לפני הכרעות גדולות וחשובות, לא יופתע מכך שלעיתים נשיא בית המשפט העליון מנסה להשפיע ולשכנע את השופטים האחרים בהרכב לקבל את עמדתו, על מנת שלא ייוותר במיעוט. דווקא בעניין זה הפגין גרוניס רוחב לב ואולי גם צניעות, ולא התעקש שדעתו תהיה דעת הרוב. הוא אף לא בחר תמיד להרכב המיוחד את השופטים שנוחים לו ומצא עצמו לא אחת, גם כנשיא בית המשפט, מצדד בדעת המיעוט.
 

גרוניס לא היסס לדכא רעיונות שזכו לאהדה. למשל העתירה הציבורית, "פטנט" שעליו חתום אהרון ברק. אמנם גרוניס לא הרחיק לכת ולא ניסה לבטל את הדוקטרינה של העותרים הציבוריים, אך הוא ביקש להקשות עליהם. ולכן, כשבית המשפט הגיע לכלל מסקנה שלא הייתה עילה מוצדקת לבג"ץ בעתירה ציבורית, הוא הטיל הוצאות משמעותיות על העותרים, בדרך כלל עמותות ציבוריות נטולות תקציב, וכך ניסה, וכנראה הצליח לצמצם את העתירות הציבוריות נטולות העילה.
 

הגם שהיה שופט יעיל והגון, גרוניס לא זכה לאהדת עורכי הדין (ולא כולם חשבו שהוא נחמד). לכן לא הפתיע שבמשוב השופטים שהתפרסם השבוע הוא דורג בתחתית הרשימה. כפועל יוצא מכך החליט גרוניס להחרים את לשכת עו"ד, ולמיטב זכרוני זו הפעם הראשונה שיו"ר לשכת עו"ד לא הוזמן לטקס חילופי הנשיאים.

כעת ישנן ציפיות רבות מהנשיאה החדשה מרים נאור, שנחשבת לשופטת הגונה, חרוצה, ישרה וקשוחה, יודעת חוק ומשפט ומנוסה מאוד אך יחד עם זאת מאוד בלתי צפויה.