גם אני רוצה להיכנס למועדון הסגור של "סטטוסים מצחיקים"

יש שם לא מעט תמונות וסרטונים אבל בעיקר סטטוסים מצחיקים, שנונים, חדים כתער, מוגשים בחסות השמות הקבועים, שמופיעים בתדירות גבוהה גם על הקיר הווירטואלי של העמוד - אסף אפלבוים, גיא גולד, נועה אנגל ועוד כל מיני שמות שמספיק לגשש קצת בפייסבוק הישראלי כדי להכיר. בניגוד מוחלט לפלנטה שלי, שבה אני כמובן הג'ואן ריברס הישראלית, אני לא נמצאת בין השמות האלה. כי אני לא מספיק מצחיקה. או מספיק פופולרית. או מספיק מעניינת. לפחות לא בעיני האלוהים הגדולים של הרשת בישראל - "סטטוסים מצייצים".
 

ואם להיות כנה לחלוטין, לא ברור לי את מי אני שונאת יותר כרגע - את עצמי, על תחושת הכישלון שאופפת אותי, או את "סטטוסים מצייצים", על שלא מצאו אותי ראויה מספיק להיכלל בתערוכה הזאת. זו לא הפעם הראשונה שבה אני שואלת את עצמי, מתי בדיוק נרקמה ליגת המצחיקנים הזאת בפייסבוק, מי העניק לה את כוחות העל שלה, ולמה לעזאזל לא שלחו לי הזמנה לאיוונט. התשובה, כמעט תמיד, מובילה אותי חזרה ל"סטטוסים מצייצים". לפני כמה שנים המשוואה הייתה די פשוטה: אם הפוסטים שלך יפורסמו מספיק פעמים ב"סטטוסים מצייצים", הפופולריות שלך תתפח בהתאם.

לא היו אז הרבה מצחיקנים ברשת, הפוטנציאל של פופולריות ברשת לא היה ברור והאנשים האלה הצליחו להתבלט, בעיקר בזכות פאנצ'ים מקוריים. היום, כשלכולם ברור שזה די כיף להיות כוכב רשת, הפיד נמצא תמידית תחת מתקפת פאנצ'ים. מעט מהם מצליחים להצחיק, אבל זה לא ימנע מהם לנסות. בסופו של דבר, כולנו ביבי, כולנו משוועים להשתחל לשורה הראשונה. כולנו עומדים במרפקים שלופים בתור לאוטובוס דחוס.
 

ההצלחה של כוכבי הרשת האלה באמת מעוררת קנאה: כל סטטוס גורף באופן אוטומטי מאות ואלפי לייקים, שיתופים ותגובות. התהודה היא אדירה והכוח שנחת בידיים של האנשים האלה לפעמים מצליח להמם אותי. אל תבינו לא נכון, מדובר באנשים מצחיקים מאוד. ברוב הזמן הם מדויקים וחדים להפליא, וגם זה, כשלעצמו, מעורר קנאה. אבל הם לא המצחיקים היחידים שמסתובבים ברשת, אז למה דווקא הם? האם משום שהם היו שם בטיימינג המדויק, כדי להפוך לפייבוריטים של אבי לן, מנהל עמוד "סטטוסים מצייצים", ולהישאר באופן תמידי על הרדאר שלו? או האם משום שהם באמת מוצלחים יותר מכל אחד ואחת מאיתנו?
 

הם פופולריים עד כדי כך, שבחמש השנים האחרונות נוצר לכל אחד ואחת מהם קהל עוקבים נאמן ונדיב בלייקים - אני מדברת על אלפים וגם על עשרות אלפים, שנוהרים בעקבותיהם לכל רשת חברתית אחרת ועכשיו לבנייני האומה.
 

התרחיש הזה מזכיר לי בעיקר את ימי התיכון שלי. בשכבה שלי היו שלוש תלמידות מצחיקות: אני ושתיים אחרות. לשתיים האחרות היו כל מיני י תרונות עלי: אחת, למשל, הייתה מאוד יפה. השנייה שימשה גם בתפקיד בכיר במועצת התלמידים, או משהו כזה. ידעתי שאני מצחיקה לא פחות מהן, והיו גם תלמידים אחרים שידעו, אבל איכשהו, כשביקשו להכתיר את המצחיקונת השכבתית, השם שלי תמיד הגיע במקום האחרון.

נאלצתי להסתפק בלהיות התלמידה הכי מצחיקה בכיתה שלי. וזה לא היה מספיק. יש משהו בחלוקת התארים הזאת, באקדמיה הגבוהה של "סטטוסים מצייצים", שגורמת לשאר להרגיש נחותים ובלתי מוצלחים. האנשים האלה, שמקבלים ליטוף אגו יומיומי על ידי אלפי החסידים שלהם ברשת, זכו עכשיו לאות הוקרה נוספת. מפעל חיים.
 

כמובן, אין טעם למדוד את רף הכישורים והיכולות שלך בפייסבוק - זה לא באמת אומר משהו. או שאולי כן, תלוי עד כמה חשוב לך להפוך לכוכב רשת ועד כמה מתחשק לך לראות את הלייקים נאגרים מתחת לכל סטטוס. ולי חשוב. ולי מתחשק. קיבינימט. כן, הייתי רוצה לומר שאני לא משעינה את הערך העצמי ותחושת המסוגלות שלי על מידת הפופולריות שלי ברשת, אבל זה יהיה שקר גס. לעזאזל, גם אני רוצה להיות כוכבת רשת.

גם אני רוצה להיתלות על הקיר של בנייני האומה. גם אני רוצה להרגיש שהשגתי משהו, בקיום הערטילאי הזה. אם אתם שואלים אותי - אני מניחה שלא, אבל בכל זאת - זה רק עניין של זמן עד שכוכבי הרשת האלה ימצאו דרך יציבה ונעימה להתפרנס מהסטטוסים שלהם. ובצדק. לרובם בהחלט מגיע. מעטים יצליחו אולי להצטרף לרכבת הזאת, עם תמהיל נכון של הומור משויף ומזל. כל השאר, ואני כנראה ביניהם, נוכל רק להביט על האוטובוס הזה נוסע אל

האופק ולפנטז על בנייני האומה. אולי אפילו ייצא לנו מזה איזה סטטוס מצחיק.