תסלחו לי על ההכללה, כן? אבל לדעתי, אם היו מחליטים לעשות סקר בקרב כל תושבי המדינה, והיו שואלים מהם השעה והיום המועדפים עליהם בשבוע, התשובה הייתה כמעט אחידה והיא “שישי, קצת אחרי הצהריים וקצת לפני הערב".
יש משהו בשעות האלו ששמור רק לנו הישראלים. 

אלו המאמינים שזה עתה סיימו להתכונן לשבת המלכה, האיש שחוזר מיום העבודה הקצר ובדרך קונה פרחים לאשתו, הבחורה הג'ינג'ית שנכנסת למיטה עם כל כותרי השבת, הילדים המקולחים והנקיים, ריח החלות, המרקים, התבשילים, הגשם בחוץ, האור היחיד שמגיע מן התנור. והשקט - כמו שקט יפה כזה שאומר “ברוכה תהיי, השבת, חיכינו לך".
 
אין ספק, השעות האלה, בשישי, אלו השעות שאנחנו הכי אוהבים, אלו השעות היחידות שבהן גם ארץ ישראל של פעם מגיעה למנוחה קצרה אצלנו, ה"מתקדמים".
 
לפני שבוע, בסביבות יום חמישי אם זיכרוני אינו מטעה אותי, טיילתי לי בין אתרי אינטרנט ודפי פייסבוק. חוץ מסטטוסים על הסערה שהייתה בעיצומה, תמונות של מרקים ואנשים שמצלמים עננים ומצפים לפוליצר, ראיתי גם מודעה.
 

"קבלת שבת עם גבי ברלין, בואו!". צלצל לי מוכר השם הזה "גבי ברלין", אבל לא זכרתי מאיפה. ברוך בורא הגוגל. הקשתי את השם והנה מצאתי - כמובן! זה הזמר הזה, שמופיע כבר המון שנים בערבי שירה בציבור. אבא שלי היה אוסף באובססיביות קלטות שלו, ותמיד מנסה לשדל את אמא שלי לבוא איתו לערב כזה. 

נכנסתי ליו-טיוב והקשתי “גבי ברלין". מבלי ששמתי לב חלפה לה שעה. מסתבר שאני מכירה את כל מחרוזות שירי ארץ ישראל הישנה בעל פה. אולי הושפעתי מאבי, אולי יש לי זיכרון טוב ואולי אני חסרת תחביבים, אבל את כולם הכרתי. התחלתי לשיר אותם לעצמי בבית, כשקולו של גבי והגיטרה שלו מלווים אותי.
 
כשניקיתי, כשהתקלחתי, כשבישלתי, וגם כשהזמנתי פיצה (כי שיקרתי, אני לא יודעת לבשל). כשנגמרו המחרוזות והדברים לעשות בבית, גמלה בלבי ההחלטה, אני מתקשרת למספר הטלפון שמופיע במודעה ומשריינת לי מקומות.
אני הולכת לשירה בציבור!
 
טלפנתי אל המספר שהיה מוצג שם, והנה עונה לי גבר - “שלום".
“שלום", עניתי, “אני רוצה להזמין מקומות להופעה של גבי ברלין מחר, הוא מופיע, נכון?".
להפתעתי, זה היה גבי ברלין שענה לטלפון, ובקולו המחויך הוא אמר: “זה גבי מדבר, ולא בטוח שתהיה הופעה מחר, בגלל הגשמים והסופות, אוכל להודיע לך?".
 
ואני מזדהה כמרסל, בחורה צעירה שכותבת ב"מעריב-סופהשבוע", ובלי לשים לב אני מנסה לשכנע אותו שתהיה הופעה, כי בא לי לכתוב על ארץ ישראל הישנה, ושהשירים שלו עושים לי חשק לעבור לקיבוץ, או סתם להתהלך בארץ בתרמיל ובמקל, ושאעשה הכל כדי להגיע, ומצדי להיות היחידה בקהל.
 
והוא צוחק, ואני קצת מובכת. והוא מבטיח לעדכן.
כן, הוא מעדכן.




יום אחרי כן עם ישראל בהלם מהסופה הצפויה (שבניו יורק נחשבת לגיגית עם ברווזים), ומרסל מוסרי בדרכה אל נמל תל אביב, לקבלת שבת עם גבי ברלין. כמובן שנסעתי לבד. כל תחנוני בפני אחיותי, אמי, אבי, חברי, דייטים פוטנציאליים, ואפילו כאלה שמאוהבים בי, נענו בשלילה אלגנטית, או בקצת יותר ברוטליות. "את משוגעת? שירה בציבור? שלוש מעלות בחוץ!".
 
והנה מוריד אותי נהג המונית, ואני נכנסת אל בר “המסבאה", וכמו שצפיתי. עוד חצי שעה תתחיל ההופעה, והוא די ריק.
אני מתיישבת בצד, מזמינה לי גולדסטאר מהמלצרית ושואלת “גבי יופיע?".
"הוא יופיע, גם אם לא יהיה אף אחד בקהל", עונה לי.
ואני מאושרת!
על הבמה עומדים חצוצרן, גיטריסט ואיש סאונד, אדם אחד היה חסר כדי שעל הבמה תהיה אותה כמות אנשים כמו בקהל, והנה גבי נכנס.
שוויון.
 
הוא מזהה אותי מיד (ברוך בורא הגוגל, כבר אמרתי?), מחייך, נושק על לחיי ואומר "עוד מעט יבואו עוד אנשים, אל תדאגי".
כל כך חמוד האדם הזה. מבוגר, צנוע וחייכן. הוא צודק. עוד ועוד אנשים מתחילים להגיע, וכשמתחילה ההופעה, אנחנו כבר 20 איש בקהל וארבעה על הבמה.
 
המלצריות מגישות חמין שהכין יענקל'ה בעל הבית, הבירה זורמת וגבי מתחיל לשיר.
“את השיר הבא", הוא אומר, “אני מקדיש למרסל, כתבת צעירה ב'מעריב', שהגיעה לכתוב על המוזיקה של פעם".
והוא מתחיל לשיר לי את “אל תעברי לבד ילדה ברחוב" של גשר הירקון, ומיד אחר כך עובר ל“יש בחיפה חתיכה, היא גרה ברחוב פנורמה".
ויושבי הקהל מתחילים לעמוד, להתחבק, לשתות, לרקוד. מעגלים נפתחים ואישה צועקת במבטא כבד מהקהל “רוסית! רוצה מחרוזת רוסית".
 
רגע אחר כך אנחנו שומעים במיקרופון את הסיפור על קטיושה, שיצאה לשוח אלי חוף תלול ונהדר. אישה מבוגרת שיושבת לידי, מחבקת אותי ואומרת "את אוהבת את החיים, אין ספק!". אני מחבקת אותה חזרה, והיא מדליקה את הפלאפון שלה ומראה לי תמונות של בניה ונכדיה.
היא מושיטה לי את ידה ואומרת: “אני נרקיס, נעים מאוד, עכשיו אנחנו חברות", וקמה לרקוד.
 
תהרגו אותי ולא אוכל להסביר את האווירה שהייתה שם. בחוץ רעמים, ברקים, ברד, חושך שהגיע מוקדם וים סוער. ואנחנו בפנים, קצת שיכורים, אך מבוסמים יותר מן השירים של פעם. הבטתי עליהם מהצד, איך עיניהם עורגות אליו, אל גבי, כמו צמאות לטעימה ממה שהיה פה ואינו עוד, ובפיהם שגורות כל מילות השירים. וגברים בני 50 ומעלה חובקים בצמוד אליהם את נשותיהם (בנות אותו הגיל. מחזה נדיר בימינו) ושרים איתן.
 
עניין אותי לדעת כמה סיפורים יכולתי לדלות מאותם האנשים, אם הייתי עוברת בין ארבעת השולחנות המאוישים ומבקשת מאותם הזוגות לספר לי את סיפור היכרותם. ואיזה שיר, מכל השירים, הוא זה ששניהם גילו את האהבה בזכותו, ועם איזה שיר רקדו בחתונתם, ועם איזה שיר ילדו את ילדיהם.
 
וגבי מתחיל לשיר עוד שירים ומכריז שאלו “שירי סיום". את נעימת האכזבה של הקהל לא אוכל להעביר לכם פה. הוא מסיים עם "תכול המטפחת" של שלונסקי, והקהל מריע לו ומוחא מחיאות כפיים שלא יביישו את קיסריה. והנה הם מתחילים להתפזר אט-אט, ולצאת אל הסופה שבחוץ. חלק בטח ילכו אל ילדיהם, חלק אל ביתם להגשים מגע של בירות ושירים ישנים, חלק ימשיכו לטייל בנמל, וחלק, כמוני, אל היו-טיוב, להמשיך עם שירי ארץ ישראל ולסרב להביט למציאות בעיניים, שלא לומר, לשנוא את השירים שבאו הנה בתקופה האחרונה, ותפסו את מקומם של אלו שהנעימו לי את כניסת השבת.
 
רגע לפני שאני יוצאת מהמקום, אני ניגשת אל גבי ושואלת כמו מעריצה מביכה “אפשר תמונה?".
“בטח", הוא עונה ומחבק אותי.
יענקל'ה בעל המקום מצלם אותנו.
“תגידי", שואל אותי גבי, “איך זה שאת מכירה את כל המילים?"
“קסטות", אני עונה לו, “לאבא שלי היו מלא קסטות, ולי היו פחות מדי חוגים ללכת אליהם".
“אז היית יושבת ושומעת?", הוא שואל.
“כן, אבל היום גם הקשבתי, תודה גבי". אני לוחצת את ידו ויוצאת אל הסערה שבחוץ.




רבע שעה אחר כך, במונית, כשכולי רטובה, הנהג מדבר איתי על הבחירות הקרובות. פתאום אני שומעת את “חופים הם לפעמים געגועים לנחל". אני מבקשת ממנו להגביר. 
הוא צוחק ושואל “מה לך ולשיר הזה? את כולך צוציקית?"
“קסטות", אני עונה לו, “הכל עניין של קסטות", ומביטה בחיוך על הגשם שבחוץ.
 
ולסיום: לפני שבועיים, בסוף הטור כתבתי בטעות “יוסי גמזו עליו השלום". אני מתנצלת בפני יוסי גמזו ומאחלת לו חיים בריאים וארוכים.