מתקפת המילים: כיצד משתקף הטרור בעידן הדיגיטלי

יותר מדי דברים קרו בעולם בשבועיים האחרונים. תוסיפו לזה את הבחירות ותקבלו שתיקה מביכה בארוחת הערב המשפחתית, פשוט כי אנחנו כבר לא יודעים מאיפה להתחיל, על איזה נושא להתווכח קודם. ובכל זאת, על אף שיש באמת הרבה מה להגיד על השינויים הגיאו- פוליטיים, על המצב ההכרתי של מנהיגי העולם, על מזג האוויר ועל בחירת הגן לילדים לקראת השנה הבאה, אולי כדאי קצת שנרגיע. אולי לא כל דבר צריך לנתח מכל הזוויות אלא רק מחלק. 
 

כבר עבר יותר משבוע מההתרחשויות המזוויעות בפריז, לכו תדעו מה העולם הספיק להמציא מאז שכתבתי את המילים האלה, וכל המרחב הציבורי מלא בהשערות וקנוניות על כל היבט קטנטן בעסק המסריח הזה. כבר שמעתי על גל העליה של היהודים הצרפתים ומיד לאחר מכן את הדיון על ההשפעה שלה על ערך הדירות. משם נמשיך על ההרגשה של העולים כשהם שומעים שאנחנו דנים בערך הדירות עם בואם. ״למה הם לא עשו את זה קודם? עכשיו פתאום אנחנו טובים להם?״ ואיך צרפת תגיב? כבר שמעתי כתבים ברשתות זרות שמסבירים למה הפיגוע במרכול הכשר הוא בכלל לא אנטישמי ואפילו תיאוריית קשר אחת שניסתה לשכנע שהמוסד הוא בכלל זה שעומד מאחורי הטבח במערכת שארלי הבדו. מי מבין נציגי הממשלה צריך להשתתף בהפגנה והאם אלו שהלכו ייצגו אותנו בכבוד? האם יש מקום להשוואה בינינו ובין הצרפתים בכל מה שקשור לאסלאם הקיצוני? למה הם מזדהים עם העיתונאים שנרצחו בישיבת המערכת אבל לא ממהרים לצאת להגנת היהודים שנרצחו?

וכמובן אלה שטוענים שהם אוכלים בדיוק את מה שהם בישלו ושבמידה מסוימת זה מגיע להם. את הפרשנות הזו אני הכי אוהבת, בעיקר כי מאחוריה עומד ניתוח גיאו- פוליטי קר ושכלתני בניגוד לשמחה לאיד חמה ודוחה. 
 

שמענו כבר הכל עוד לפני שעברו 48 שעות מסיום האירוע. היום אין זמן לבזבז על כבוד למתים וחקירת העובדות, היום אנחנו צריכים למלא שעות שידור רצופות ובעיקר דפי פייסבוק ארוכים שבהם אנחנו חייבים ללהג על משהו כדי שלרגע לא נצא מהלופ.

אני לא אכרות את הענף שאני מתגרדת עליו אבל גם לדעת לקשקש שעות, ליצור עניין אבל לשמור על אחריות מינימלית, גם זו מיומנות. ברשתות החברתיות אין שום דרישה לזה- אם עובר לך משהו בראש אתה רשאי מיד לחלוק את זה עם העולם ולהתפעל מעצמך.
 

בגלל הדחיפות הזו להיות ראשונים, לספר לכולם מה שהם עוד לא יודעים או מה שהם טרם הצליחו לחשוב עליו בעצמם, התפרסם במהלך המרדף אחרי המחבלים שמו של אחד שלא היה קשור לעניין כלל ועיקר. הוא בכלל ישב ולמד בשיעור בזמן הפיגוע אבל זה לא מנע מכלי תקשורת לפרסם את שמו ולהכיר אותו למיליוני הצרפתים שרק רצו לשפוך את דמו. לך חפש עכשיו תלך ברחוב או תחפש עבודה עם הפרצוף הזה שהתנוסס על כל המסכים.
 

כל כך אכפת לנו שכבר לא אכפת לנו. אנחנו אומרים מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים בכל מקום שרק מסכים לפרסם את השטויות שלנו. אנחנו מזדעזעים מגילויי אלימות באינטרנט כלפי ילדים בבתי הספר אבל מתנהגים כמו בהמות בעצמנו. למבוגרים מותר. הלוואי ולא הייתי צבועה בעצמי כך שיכולתי לכתוב על זה מבלי להרגיש אשמה. 
 

השבוע התפרסם קמפיין אינטרנטי שמפגיש בין כל מיני דמויות ציבוריות עם מקבץ מהטוקבקים הכי ארסיים שנכתבו עליהם ברשת. נכון, אלה אנשים שכל מילה שלהם על כל אחד, חסרת אחריות ככל שתהיה, זוכה לחשיפה מטורפת ולכן אולי גם לציבור יש זכות לטנף עליהם באופן ציבורי אבל זה בכלל לא העניין, בעיניי. אני מוכנה להתערב של-70% מאלה שמטריחים את עצמם לטקבק על פוליטיקה, על כלכלה, תובנות על החיים וקללות על מפורסמים- בכלל לא אכפת ממה שקורה כאן. לא באמת. זה לא משנה אם הם בכלל לא מצביעים בבחירות או שלמרות שנאתם העזה למנחה טלוויזיה כזה או אחר הם
ממשיכים לצפות באדיקות בתכנית שלו, הם יפתחו את המחשב שלהם ויתקתקו כמה מילים. 
 

כמה מהם היו הולכים לצעוד בכיכר הרפובליקה?

אם אנשים יתחילו לצנזר את עצמם זה יהיה נורא. אנחנו צריכים את האמת בפרצוף, לא משנה מאיפה היא באה. סתם מעניין אותי איך כל אחד נהיה ״אחד שיודע״?