כפי שכבר נאמר כאן, פעולה מהסוג שבוצע בגולן הסורי ביום ראשון האחרון יכולה להיבחן רק בפרספקטיבה של זמן. כשיתברר מי נגד מי, מה היו הסיבות, מה היו ההישגים ואיזה מחירים שולמו. רק אז, בחוכמה שבדיעבד, ניתן יהיה לדעת אם ההחלטה לבצע את הפעולה הזאת הייתה ראויה ומידתית, או הרפתקנית וחסרת אחריות. אנחנו רחוקים מאוד מנקודת הזמן הזאת.

מה שכן אפשר לשפוט בינתיים, זו ההתנהלות הישראלית מיום ראשון בצהריים, ועד הרגע. התגובה הישראלית הרשמית הייתה “אין תגובה”. לגיטימי
לגמרי. אחרי הפצצת הכור הגרעיני הסורי ב־ 2007 ירדו כל בכירי המדינה (מדיני וביטחוני) למחתרת והתרחקו מתקשורת ת”ק פרסה, בפקודה. כך צריך לנהוג.
 

חריג ראשון וצפוי היה שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, המתקשה לפעמים להסתיר את אשר על לבו, שמיהר לחגוג ברשת רדיו חרדית. הוא לא לקח אחריות, אבל ניסה לגזור קופון. אחריו, למחרת בבוקר, הגיע ביטאון השלטון (הביביתון) עם כותרת ראשית ענקית, השמורה לאלבומי ניצחון מהודרים, ובו בשורה: כוחותינו הרגו מחבלים בסוריה. הפרחים לצה”ל, ולביבי גם. מי שמכיר את הסימביוזה בין לשכת העורך הראשי של העלון הנ”ל לבין לשכת ראש הממשלה, יודע שכותרת כזו מדלגת אולי על הצנזורה הצבאית, אבל מקבלת אישור מפורש ממי שמופקד על חיינו וביטחוננו כאן.
 
השיא הגיע אתמול. גורם ישראלי אמר לרויטרס שישראל לא ידעה על נוכחותו של הגנרל האיראני הבכיר בשיירה שהופצצה וכי הגנרל הנ”ל לא היה יעד לחיסול. מי שמכיר את הכרוניקה יודע שרויטרס לא מפרסמים ידיעה כזו על דעת עצמם. מדובר בהדלפה מוסמכת של גורם רשמי בירושלים. ניחוש שלי: לא גורם צבאי. גורם מדיני. תיכף תדעו למה. ההדלפה הזאת לרויטרס שברה את כל שיאי הגיחוך. ישראל בעצם מודיעה שלא התכוונה להרוג את הגנרל האיראני באותה הפצצה, שלא היא ביצעה. מישהו בירושלים תפס רגליים קרות מהכרזות הנקמה האיראניות ומיהר למלמל שלא התכוון, כשעל הדרך הוא מפליל את עצמו ועושה מהעמימות שהוא עצמו נקט בה חוכא ואיטלולא.
 
ועכשיו, הגרנד פינאלה: במערכת הביטחון לא ממש מתלהבים מההדלפה הזאת לרויטרס. על פי גורמים ישראלים (לא רשמיים), אף אחד לא מוכן לעמוד מאחורי ההצהרה המתנצלת הזאת שלא התכוונו להרוג גנרל איראני. על פי מידע שהגיע בנושא הזה לכמה בירות מערביות, הגנרל האיראני הזה נהג להסתובב באזור הזה לא פעם ולא פעמיים, והמודיעין הישראלי ידע על כך. מה הוא עשה שם, יחד עם בכירים ביחידות העילית של חיזבאללה האחראים על הוצאת פיגועים בישראל? הם לא עסקו כנראה בצדקה. במצב הדברים, אם המודיעין הישראלי מזהה את הפעילות הזאת, סיכולה בכוח מתבקש וראוי, גם לפני בחירות. מה שפחות מתבקש, וגם פחות ראוי, זו ההתנהלות שאחרי, וגם ההתנצלות התמוהה לרויטרס, שהיא יותר הפללה עצמית מכיבוי להבות. מכיוון שבצה”ל לא מתלהבים, כאמור, מההדלפה הזאת לרויטרס, כנראה שמישהו בירושלים התחיל לשקשק ומיהר לנפק  פומביים מיותרים. ככה זה כשהעצבים חלשים. טוב, אנחנו בכל זאת לפני בחירות.
 
אפרופו בחירות: מה שקורה עכשיו בין השחקנים המרכזיים הוא משחק צ’יקן. נתניהו והרצוג נוסעים זה מול זה במהירות עצומה, לקראת התנגשות ריסוק. הראשון שיפחד, יטה את ההגה בפראות ויירד לשוליים. פרשנות: מי יתאחד ראשון. נתניהו עם בנט, או הרצוג עם לפיד?
 
הפאניקה נמצאת עכשיו במעונה הרגיל, קרי בית ראש הממשלה בירושלים. הסקרים הנוכחיים לא טובים לו והוא מריח הדחה. הוא מתחיל לגשש לכיוון בנט. מישהו אצל בנט צחק אתמול ואמר לי ש”איך נתאחד איתם, הם עוד לא בחרו רשימה, עם מי נעשה ריצ’רץ’ למען השם?”
 
צחוק צחוק, אבל הלוגיסטיקה יכולה להרוג את המהלך הזה. רשימת הליכוד לא אושרה עדיין, איחוד עם בנט מצריך כינוס מרכז או ועידה עם דני דנון וכל הג’ז הזה, ובינתיים הזמן אוזל. גם אצל בנט זה לא יעבור בקלי־קלות, למרות שבנט שולט במפלגתו ביד רמה. זה חתיכת כאב ראש, בלי שאתה יודע מה יוצא לך מזה.
 
הבעיה היא, שנתניהו עלול להימצא בקרוב מאוד במצב שבלי איחוד הוא מפסיד, ועם איחוד הוא מנצח. עם מצב כזה קשה להתווכח. מצד שני, אם הוא מתאחד, הרצוג עלול להתאחד עם לפיד ולהגיע לאפקט דומה, ואז הכל היה לחינם. מדובר בהימור קולוסלי שיכול להתברר כאסוני. הרצוג ולפיד לא רוצים איחוד ולא צריכים איחוד. הם בקשר טוב ומדברים, הם קבעו לבחון את הדברים שוב, אם נתניהו מתאחד.

אבל בסופו של יום, כל אחד מהשחקנים שהוזכרו כאן יפנים שמי שיתאחד ינצח. אם צד אחד יצליח להתגנב לאיחוד בלי שהשני מספיק להגיב, יכול להיות שהוא השיג במהלך הזה את הכרטיס ללשכת ראש הממשלה (לפחות לחצי קדנציה). לפיכך, מדובר בהימור ענק ובפיתוי לא פחות גדול ממנו. הימים הקרובים, עד הדד־ליין, יהיו מותחים, מרתקים ובעיקר חשאיים. כולם יתגנבו מאחורי הגב של כולם, עוד לא ברור לאן.