אני לא יודעת מה ההבדל בין עיטור הגבורה, עיטור העוז ועיטור המופת. אני לא יודעת מה יותר חשוב ממה או מה מסמל גבורה נעלה יותר. אני רק יודעת שמי שעונד סיכה כזאת הוא משהו אחר, מחוץ לסקאלה שלנו. סוג של אדם-על, לא במובן של “סופרמן", אלא מישהו שפועל בניגוד לאינסטינקטים ההישרדותיים שלו בשביל להציל אחרים, בשביל להציל את כולנו.
הרמטכ"ל פרסם את שמותיהם של 53 אלו שיקבלו עיטורים על פעילותם במבצע “צוק איתן". מי יקבל עיטור או צל"ש? סגן איתן פונד, למשל, שאחרי שהבין שסגן הדר גולדין הי"ד נחטף לתוך מנהרה, רדף אחרי חוטפיו פנימה, בלי מיגון, כשהוא מצויד באקדח בלבד. זאת סיבה טובה מאוד לתת לו את עיטור המופת.
או רב סמל ראשון במילואים עמרי, לוחם בדובדבן, שקפץ על רימון כדי להציל את חבריו. גם על זה מקבלים צל"ש. אנשים רגילים לא עושים דברים כאלה. זה מעורר השתאות, יראה, במקרה שלי זה מעורר בכי של תודה והתרגשות, אבל זו לא חוכמה.
גם ארבע נשים מקבלות צל"ש הפעם. סגן ד"ר רגינה פיקמן, שטיפלה בפצועים הרבים במתחם העורפי שנפגע ממרגמה. היא טיפלה בהם כשברקע מושמעות התרעות “צבע אדום" חוזרות ונשנות. כמו תצפיתנית שזיהתה חדירת מחבלים בקיבוץ סופה, בקרית שליטה במוצב חיל הים באשדוד שזיהתה מחבלים בקיבוץ זיקים, ותצפיתנית נוספת שגם היא זיהתה מחבלים לבושי מדי צה"ל החודרים לשטחנו.
אני לא יודעת בקשר לד"ר פיקמן, אולי היא באמת עשתה מעל ומעבר תוך סיכון חייה והיא ראויה לענוד את העיטור המדהים הזה. אבל שלוש התצפיתניות? מה הן עשו כדי לזכות בו? הן עשו את העבודה שלהן ותו לא. גיליתן מחבלים? יופי. זה מה שאתן צריכות לעשות. הרי ברור שנתנו להן את העיטור רק כי הן נשים. אלפי גברים בחוץ עשו את המוטל עליהם ומעבר לזה, חלקם הגדול סיכן את חייו במהלך הקרבות. אלפי גברים לקחו נשק ונכנסו לרצועת עזה ונלחמו בסג’עיה ובגיהינומים אחרים. למה לתצפיתניות מגיע צל"ש ולא להם?
אני כמובן לא כועסת על התצפיתניות, שבאמת עשו את מלאכתן נאמנה ובכך הצילו חיים רבים. רק צר לי על ביזוי מוסד הצל"שות, על ירידת ערכו של העיטור בשל הענקתו למישהי רק כי היא עשתה את המצופה ממנה. לא מעבר לכך, לא תוך גבורה מדהימה או סיכון חיים. ברור לי שב-2015 המטכ"ל חש חובה להעניק צל"שים גם לנשים, אבל המחיר של השוויון גבוה מדי.