גלנט יצא טירון פוליטי, ומפלגת העבודה היא "המחנה השחצני"

1.  עדכון לגבי נוהל פתיחה באש לגנרל המצטרף לפוליטיקה:

אינני יודעת על איזה מארבעת צריחי טירתו בעמיקם ישב האלוף במיל' יואב גלנט, עת הביט לשקיעה וגמר אומר להצטרף למפלגתו החברתית של הקוסם הסלולרי משה כחלון. אני רק יודעת שכרגע שניהם צוברים מהמהלך הזה נזקים. גלנט היה אמור להביא איתו נכסים שצבר בזכות תרומתו המפוארת לביטחון ישראל: ניסיון, ממלכתיות ושיקול דעת.

את שלושתם הוא העמיד בסימן שאלה כאשר רמז השבוע שהתקיפה המיוחסת לצה"ל, שבה חוסלו בנו של מורנייה ובכירים איראנים היא מהלך שביצע נתניהו משיקולי בחירות. לגלנט כבר אין נגישות למידע המודיעיני היומיומי. הוא לא יודע איזה אסון מנע החיסול הזה מאזרחי ישראל. האמת היא שגם הקונסטלציה האזורית לא יכולה להיות נוחה יותר: חיזבאללה שקוע עד צוואר במלחמת האזרחים בסוריה, והאיראנים צריכים להיות ילדים טובים כדי להגיע להישגים במו"מ שהם מנהלים עם המעצמות על תוכנית הגרעין שלהם.
 

כל הסימנים מעידים על כך שנתניהו ויעלון - אם אכן ישראל עומדת מאחורי החיסול - קיבלו החלטה שקולה וראויה. גלנט לעומת זאת הוא ששלף מן המותן כדי להרוויח נקודות בבחירות, ובכך הפגין לא רק חוסר ניסיון פוליטי אלא גם היעדר ממלכתיות: האמירה שלו היא פגיעה בערך המקודש של "תדע כל אם עברייה". יהיה טוב אם גלנט יעדכן את נוהל הפתיחה באש שלו לעולם הפוליטי. כאן ניצחון אינו מושג על ידי תנועה ואש בלתי פוסקים, אלא על ידי בניית מבצר של עמדותיך העקרוניות. כדאי למפלגה שלך להתחיל בזה.
 

כתרים רבים נקשרו לראשה של מפלגת המחנה הציוני על ההישג המרשים שזכו לו הנשים בפריימריז. גם אני בין השמחות על ההישג. אבל דווקא נשים צריכות להיות רגישות לתופעת ההדרה. אומנם בשמות המחנות הפוליטיים יש תמיד סוג של הדרה: כאשר אדם מכנה את עצמו "מחנה השלום", הוא מפקיע את זכותו של יריבו הפוליטי להיות אדם שוחר שלום. כאשר אדם מכנה את עצמו "המחנה הלאומי", הוא מיד גוזר על יריביו היעדר פטריוטיות.

אבל נראה שהתנשאות והדרה מרגיזות יותר מזאת שמבצעת מפלגת העבודה, כאשר היא קוראת לעצמה "המחנה הציוני", עוד לא ראינו. האם סתיו שפיר ציונית יותר מציפי חוטובלי? כששם כזה מתנוסס מאחוריהן, לא יעזרו החיוכים בצילום המשותף של מרב מיכאלי, שלי יחימוביץ' וחברותיהן. מה שעובר הוא לא תחושה של מהפכה נשית ותקווה, אלא דווקא תחושה שהשמאל הישן פה. האמירות שנשלפו מהארכיונים של מרב מיכאלי, שאמרה כי נשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא כל עוד יש כיבוש; וסתיו שפיר, שהתנגדה לשירת התקווה בתום הפגנה של המחאה החברתית לא הוסיפו כבוד לחברת הכנסת העתידית. לשמאל הזה אני מציעה ברוח הימים אריזה חדשה: "המחנה השחצני".
 

מחקרים הוכיחו שנשים לא מעריכות את עצמן מספיק. הן לא יודעות, למשל, כיצד להתנהל בדיון שכר. גם אני אשמח לקבל העלאה בשכר שאני מקבלת על כתיבת שורות אלה, אך איני יודעת כיצד לפנות לעורך. בצר לי החלטתי ללמוד ממהלכיו של גבר שמעריך את עצמו ויודע איך להעלות את קרנו בציבור, ואני מציגה בפניכם את התוכנית שגיבשתי:
 

א. פניתי לחברותי, שהסכימו להקים על הדשא בקיבוצי, כפר עציון, מאהל "נהמת שרה", ובו מדי פעם תשיר המתמודדת הדתייה התורנית ב"אקס פקטור" את הלהיט: "בת ישראל מתייפחת - אל ימוט קולמוסך, בעלת המטפחת!" (כל הזכויות שמורות).
 

ב. דאגתי שדירקטוריון ויצ"ו יצא במשלחת לילית לביתי - יפציר בי לחזור בי ויודיע לתקשורת שלא הייתי בבית ושהתפטרותי מהעיתון אינה מקובלת עליו.
 

ג. הודעתי לעורך שאני פורשת באופן מוחלט וסופי כי ככה אי אפשר יותר. 
 

ד. חזרתי בי. כבר כמעט עמדתי לבצע את התוכנית, אלא שאז גיליתי שיש לי בעיה הלכתית איתה: סוג כזה של פולחן אישיות הוא כמעט עבודת אלילים, ואני הרי יהודייה מאמינה. לכן הקפאתי את התוכנית עד להיוועצות הלכתית עם הרב אריה דרעי, שאני בטוחה שבכוחו ליישב את הסוגיה. בינתיים אני מקווה שהעורך הבין את הרמז.
 

התמונה המצורפת צולמה ליד קרני שומרון, והיא מאשרת את תחושתי: הדבר המזעזע והמסוכן באמת בדאע"ש הוא לא עובדת היותם רוצחים נתעבים, אלא העובדה שהם מגניבים בעיני חלק מתושבי האזור. דאע"ש הוא כנופיה בת 50 אלף איש, שאילו הייתה לעולם החופשי מנהיגות ראויה לשמה היה קל מאוד לחסלה. אבל הרעיון - רעיון החליפות האסלאמית - חזרתו של האסלאם להגמוניה העולמית שהייתה מנת חלקו במאה השביעית, הוא ככל הנראה אופיום להמונים במזרח התיכון.

מוזרה, מפחידה ומעוררת מחשבה העובדה שהרעיון הזה משווק באמצעי בימוי של סרטי אימה: מוציא להורג בבגדים שחורים, נידונים שכורעים לרגליו בכתום ותפאורת מדבר -  ערש התרבות הערבית. גם בובת השלג שנבנתה בירושלים ושראשה עומד בפני עריפה מוכיחה שדאע"ש עוסק בהצלחה בבניית מותג. הארגון משתמש בכלים הוליוודיים מערביים כדי להצית ולשלהב את הדמיון המזרחי ולהבהיל את המערב. זאת הצלחתו הגדולה.
 

האם לנוכח הפופולריות של הרוע באזורנו ישראל צריכה לחתור להסדר, או דווקא לעמוד ביתר עוז על שלה? זו שאלה פוליטית לגיטימית, אבל כל מי שינסה לשווק לנו שלום שמבוסס על כך שכל בני האדם דומים בשאיפותיהם לשקט ושלווה, ושלתרבות שלהם אין שום משקל, מוזמן להסתובב בישראל הריבונית ולחפש רכב עם סטיקר שמהלל רצח ברוטלי. בהצלחה!