ראש הממשלה בנימין נתניהו לא ערער את יחסיו עם הבית הלבן ולא העכיר את קשריו עם הנשיא ברק אובמה. ההיענות להופיע ולנאום בקונגרס בהזמנה של מנהיג הרוב הרפובליקני ג'ון ביינר, ללא תיאום מוקדם עם הבית הלבן, לא קלקלה את היחסים עם וושינגטון. לנתניהו פשוט לא היה מה לקלקל.
מה שקרה וקורה בינו לבין אובמה כבר מזמן לא ראוי ומנוגד בעליל לתואר "יחסים" במשמעות המקובלת והרווחת בין מדינות ומנהיגים. נתניהו התחיל את הקריירה שלו כראש ממשלה עם יצר התרסה ודחף לעימות עם הבית הלבן והנשיאים שבו. בתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו, בעידן ממשל הנשיא ביל קלינטון, הפגין נתניהו זלזול כלפי קלינטון, שנחשב כידיד מובהק של ישראל.
מקורביו של קלינטון מספרים כי עד היום, כשמזכירים את שמו של נתניהו באוזניו, הנשיא לשעבר מסמיק מכעס. ראש הממשלה "הכי אמריקאי" שהיה בישראל, שגדל והתחנך בארה"ב, ייזכר כמי שגילה אטימות ונהג בביטול כלפי המתרחש בזירה הפוליטית באמריקה. חמור מזה, הלשכה הסגלגלה, המתחם הנחשק, שמפעים את לבם של ראשי מעצמות ומנהיגי עולם, הפך אצל נתניהו למקום להפגנת שרירים, לגאווה ולזחיחות דעת פוליטית. כל הפגישות והשיחות שהיו לנתניהו עם הנשיא בבית הלבן, בלי יוצא מהכלל, זכורות כאירועים לא נעימים, קשים ומביכים, הצרובים ברשומות הבית הלבן כחוויה טורדת.
אחרי שהנשיא אובמה הצהיר באופן חד־ משמעי בנאומו לאומה בשבוע שעבר כי הוא מתנגד להידוק הסנקציות נגד איראן, לעמוד בקונגרס ולהביע אפילו בעקיפין וברמז תמיכה בהחרפת סנקציות זו לא רק התערבות גסה בענייניה הפנימיים של מעצמה ידידותית, אלא מעשה מדיני נפשע שלא היה עולה בדעתו של כל ראש מדינה אחר. היחסים בין ישראל לארה"ב לא היו מעולם טובים ומשופרים כפי שירושלים המדינית רצתה וביקשה. הם גם לא התקיימו ללא חילוקי דעות שגרמו לתחושות מתח, דריכות וגילויי מורת רוח בשני הצדדים. זהו מצב "טבעי" ביחסים בין מדינה קטנה למעצמה עולמית.
לא פעם ולא פעמיים גלשו חילוקי דעות בין שתי הבירות למשברים שיצרו אווירה בלתי נעימה בין הצדדים. אבל תמיד שמרו ראשי ממשלות ישראל בהקפדה, ולעתים באובססיביות, על כבוד מוצהר לבית הלבן ועל הערכה מופגנת לנשיא. הסוגיות והנושאים שגרמו לחילוקי דעות נדונו על פי רוב בשיחות אינטימיות בין הנשיא לראש הממשלה. גם כאשר נחשפו המחלוקות והגיעו לכותרות, השתדלו הבכירים בשתי הבירות לשמור על איפוק ולהפחית את רושם המחלוקת. יחסים תקינים עם הבית הלבן היו ועודם הנכס האסטרטגי האיכותי והחשוב ביותר לישראל.
איש לא העז לגעת ולטלטל את מאגר התמיכה והאהדה לישראל השמור בבית הלבן והנשמר בגבעת הקפיטול. עד שבא נתניהו ובעט בו. לנתניהו יש בחירות על הראש. להערכתו, מחיאות הכפיים שיקבל במושב המשותף של שני הבתים (מספסלי הדמוקרטים רק מטעמי נימוס), יקדמו את סיכויו לזכות בכהונה נוספת כראש הממשלה הבא. הערכה מפוקפקת שעוד צריכה להוכיח את עצמה. אבל נתניהו יופתע אולי לשמוע שגם בארה"ב התחילה מערכת בחירות. ההופעה שלו בקונגרס, שהיוזמה לה יצאה מבכיר רפובליקני, כבר מתפרשת כהתערבות לטובת הרפובליקנים. אלא שהתערבות זאת מצדו של נתניהו, בדומה לזו שעשה לטובת המועמד הרפובליקני מיט רומני בבחירות לנשיאות ב־ 2012 , צפויה להתברר גם הפעם כבומרנג, ותהיה לרועץ לנתניהו, אם אכן ימשיך לכהן כראש ממשלה.
כיצד ינהל נתניהו את היעדר היחסים עם אובמה, שנותרו לו עוד שנה וחצי לסיום כהונתו? מה ואיך יבקש מנשיא מלא טינה על העלבון הפוליטי שספג ממנו כאשר הפגין את התרפסותו מול הרוב הרפובליקני בגבעת הקפיטול? לפי כל הסקרים המתפרסמים בארה"ב, הילרי קלינטון, הצפויה להצהיר בקרוב רשמית על מועמדותה לנשיאות, היא הדמות הפוליטית הפופולרית ביותר במדינה. קלינטון מובילה בסקרים ומקדימה בשיעורי אהדה ובהיקפי תמיכה את כל הפוליטיקאים הרפובליקנים הטוענים לנשיאות מטעם מפלגתם. אם אכן תיבחר, ואם נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא, הוא עוד יתגעגע לאובמה.
כל מה שיאמר נתניהו בנאומו בקונגרס יתקבל כתמיכה ברפובליקנים. גם אם ב־ 2016 ייבחר מועמד רפובליקני כנשיא, לא יימחק הכתם שצרב נתניהו בהתנהלותו מול הבית הלבן. גם לנשיא רפובליקני יהיה קשה להתייחס באמון מלא כלפי ראש ממשלה שגילה זלזול כזה מול נשיא. במילים אחרות, נתניהו בכל זאת הצליח לקלקל משהו. הוא הניח תשתית ליחסים מעורערים עם הבית הלבן גם לעתיד.