ביום שלישי השבוע תצטרף תמונתו של בני גנץ אל שתי שורות התמונות של מפקדי צה״ל שתלויות בלשכת הרמטכ״ל. בין קצינים שהשפיעו עמוקות על דמותה של המדינה, כמו משה דיין ויצחק רבין, לבין אלה שהשפיעו פחות. גנץ ימוקם מימינו של גבי אשכנזי, מתחת לדוד "דדו" אלעזר.

הוא ללא ספק היה אחד הסימפתיים מבין 20 הקצינים ששירתו בתפקיד. אדם נעים הליכות שמשרה רוגע ונינוחות על סביבתו. עם קומתו התמירה ועיניו הכחולות, הוא גם אחד הייצוגיים שבהם. הוא הוביל את צה״ל למלחמה אחת ארוכה בעזה, למבצע קצר ברצועה ולאין ספור פעולות חשאיות ברחבי המזרח התיכון. ובכל זאת, כשמנסים להגדיר את מורשתו - קשה להצביע על חותם ברור שהשאיר על צה״ל בארבע שנות כהונתו. דמותו, החיוורת משהו, גם לא תזכה לחיקוי ב״ארץ נהדרת".

הוא מונה כברירת מחדל. לא היה הבחירה הראשונה של נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק, שרצו את יואב גלנט, וגם לא הבחירה השנייה שלהם כשמינויו של גלנט בוטל. גדי איזנקוט סירב אז לקבל עליו את התפקיד, וגנץ היה האלוף היחיד שהיה פנוי וכשיר למלאו. ולמרות זאת, הוא היה המינוי הנכון בזמן הנכון. לצה"ל הסוער והמעורער ממלחמות ברק־אשכנזי, גנץ היה התרופה הנכונה.

עם כניסתו לתפקיד ידע להרגיע מיד את הסערה ולהשרות על סביבתו אווירת עבודה עניינית. אף שהכיר היטב את ההשמצות שיצאו נגדו מלשכת השר ברק, ידע ליצור גם יחסי עבודה תקינים איתו בשנתיים שנאלץ לכהן תחתיו. צבא שלם, שבמשך שנה צפה בהשתאות כיצד שר הביטחון גורר את הרמטכ״ל למלחמת בוץ, חזר בבת אחת לעבודה.

והייתה להם הרבה עבודה: ספק אם היה עוד רמטכ״ל בצה״ל שנאלץ להתמודד עם שינוי קיצוני שכזה בסביבה האסטרטגית. ביום שנכנס גנץ לתפקיד עוד שלט בשאר אסד בכל רחבי סוריה, מועמר קדאפי היה שליטה של לוב, וחוסני מובארק בדיוק קיבל הודעה על הדחתו. ארבע שנים אחרי כן, נותר מעט מאוד מהמזרח התיכון הישן. כשאומרים היום סוריה -זו כבר לא סוריה בגבולותיה הישנים. גם עיראק איננה עיראק שהייתה. והמזרח התיכון החדש, או החדאע״ש, עוד לא סיים להשתנות.

לא חלפו כמה חודשים, ובעוד אגף המודיעין מנסה להבין מה קורה סביבו, בא הפיגוע ממצרים בעין נטפים כצלצול השכמה למי שחשב ש"האביב הערבי" ייעצר על גבולות ישראל. גנץ הבין את המסר ויחד עם ברק דחף להשלמה מהירה של בניית גדר הגבול עם מצרים, ואחריה גם עם סוריה. מהלך משמעותי שלא רק סכר את שטף המסתננים מאפריקה לישראל, אלא גם סיכל את רוב התוכניות של ארגוני הג׳יהאד שרוחשים סביבנו בשנים האחרונות.

בתוך הכאוס, כשהמדינות מסביבנו מתפוררות, הרשה לעצמו צה"ל בראשות גנץ להעז ולפעול כמו שלא העז מעולם. תפיסת המב"מ - המערכה שבין המלחמות - שהחלה להתפתח בראשות אשכנזי, הועלתה בשנים האחרונות לדרגה של אמנות. צה"ל פעל פעם אחרי פעם בסוריה, בלבנון ובסודן (על פי פרסומים זרים, כמובן) כדי למנוע הגעה של נשק מתקדם לידי חיזבאללה וחמאס. בתקופה הזאת, לטענת חיזבאללה, ישראל גם חיסלה את קצין הרכש והטכנולוגיה שלו - חסן לקיס - בביתו שבביירות.

בעוד ישראל תוקפת שוב ושוב, בעיקר בסוריה, באמ"ן תהו אם לזכות ישראל עומד מספר מוגבל של תקיפות, שאחריהן כבר תבוא תגובה. "מתי תיגמר לנו הכרטיסייה?״ שאלו שם, והיא אכן נגמרה, בתקיפה של שיירת הנשק בג׳נתא שבלבנון בפברואר שעבר. מאז אותה תקיפה החליט חיזבאללה על משוואה חדשה: כל תקיפה ישראלית תיענה בתגובה מלבנון או מסוריה.

לתכלית זו הוקמה התשתית של ג׳יהאד מורנייה. ישראל לא קיבלה עליה אחריות לחיסול, אבל אפשר להניח שגנץ, שמכיר היטב את חיזבאללה, ידע שחיסול כזה יביא לתגובה כואבת ואולי גם לפתיחת חזית. הוא מן הסתם התלבט, כמו כמה מפקודיו, אבל הנחישות של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון הכריעה בעד החיסול, וגנץ כבר מוריש למחליפו שתי זירות פעילות מול חיזבאללה: לבנון וסוריה.

כקודמיו, גם הוא העצים את ההישענות על מודיעין מדויק ועל יכולות חיל האוויר על חשבון מערכים אחרים, ובצדק. זה ויכוח שמתקיים בצה"ל כבר למעלה מעשור, אבל המציאות מוכיחה פעם אחרי פעם שהשילוב הזה של מודיעין ויכולת תקיפה מדויקת מהאוויר הוא הזרוע היעילה ביותר של ישראל.

קודמו בתפקיד, גבי אשכנזי, שמונה אחרי הטראומה של מלחמת לבנון השנייה, החזיר את צה"ל באופן קיצוני ליסודות של לוחמת היבשה. גנץ אמור היה להיות זה שעושה את האיזון ומתאים את צבא היבשה למשימות שלו. זה לא קרה. כפי שהוכח בצוק איתן ובעמוד ענן - צה״ל מהסס להפעיל חלק ניכר מכוחות המילואים שלו ביודעו שהם לא מאומנים ולא מצוידים מספיק לשדה הקרב של עזה או לבנון.


בולם זעזועים

בזמן הכהונה של גנץ הוסר מעל ישראל האיום של צבא זר שיפלוש לשטחה, והיום אין שום צבא זר שניצב על גבולותינו. זו בדיוק הייתה ההזדמנות להוביל שינוי מבני עמוק בצבא, שיהפוך את צה"ל לרלוונטי יותר לאתגרים שעומדים מולו. גם זה לא קרה. גנץ אומנם סגר חטיבות שריון וטייסות קרב ומסוקים, במהלך שבעיניו היה נועז, אבל אפשר היה לנצל את הסיטואציה האזורית לשינוי עמוק יותר. הוא מוריש לאיזנקוט צבא שעדיין נבנה ומתאמן כדי לנצח במלחמת יום כיפור, שכבר לא תחזור.

הוא יירשם כרמטכ"ל הראשון בעשורים האחרונים שלא הצליח לממש אפילו תוכנית רב־שנתית אחת. נושאת המטוסים שקרויה צה"ל לא מסוגלת לעשות פניות חדות. היא חייבת מצפן בדמות תוכנית רב־שנתית שתיתן לה את הכיוון. השינויים התכופים בתקציב הביטחון שכפו פוליטיקאים, מנעו מגנץ שוב ושוב להשיק תוכנית רב־שנתית שתעצב את הצבא.

פה, נועם ההליכות שלו היה לו לרועץ. ברצונו להימנע מחיכוכים ומעימותים עם הדרג המדיני, ספג גנץ שוב ושוב את הזגזוגים של הפוליטיקאים שמנעו ממנו ליישם תוכנית סדורה לבניין הכוח. גם כששמו ללעג את קציניו, במערכון ב"ארץ נהדרת״ שהציג אותם כשמנים, עשירים, שלא עושים דבר מלבד להטריד מינית -גנץ לא נעמד על רגליו האחוריות. המערכון סר הטעם הזה הוא נקודת מפנה בתולדות משרתי הקבע. אחריו, החלו משרתים רבים להתבייש במדים שהם לובשים, ולא מעט הושפעו ממנו כשהחליטו לפרוש משירות. גנץ ראה את השבר - ולא ידע לזעוק. מחליפו יקבל צבא, שלמרות האהדה שצבר בצוק איתן, מתקשה להשאיר בשירות את האנשים הטובים.

חוסר הרצון להתעמת עם הממונים עליו הותיר אותו חרישי גם כשצפה בהנהגת ישראל מחריבה את היחסים האסטרטגיים עם ארה״ב, ודוחפת את הפלסטינים למסלול של עימות מולנו. עמדת ״המלצר הניטרלי״ שעטה על עצמו, זה שרק מצביע על תפריט המנות הצבאיות ומחירה של כל מנה, נותרה בעינה גם במהלך המלחמה בעזה. גנץ לא התעקש על כלום.
זה נשמע לכאורה מינהל תקין - הדרג הצבאי מציג את האפשרויות, והדרג המדיני בוחר מתוכן. אבל בפועל, במדינת ישראל שבה אין לדרג המדיני גוף מטה אחר מהצבא - אחריותו של הרמטכ״ל היא להביא פתרונות צבאיים לבעיות שהן צבאיות. חמאס בעזה היה ועודנו בעיה כזאת.
גם את המנטרה ששינן לקציניו - לפיה צה״ל צריך לשאוף לקיצור כל מערכה -לא הצליח לממש בצוק איתן. תחתיו נגרר הצבא למערכה ארוכה, ארוכה מדי, שממרחק שישה חודשים נראית היום מוצלחת יותר מכפי שנראתה בסופה. לצוק איתן יש פוטנציאל להביא שקט ממושך יחסית לדרום, ועדיין חמאס זכה בקיץ האחרון לרשום פרק במיתולוגיה שלו, שבו עמד במשך 50 יום מול הצבא החזק במזרח התיכון ונשאר על רגליו.
את התוצאות של המערכה המגומגמת שניהלה ישראל בקיץ צריך למדוד לא רק בעזה - גם בלבנון. ושם, למד חיזבאללה, כי הדרך הטובה להילחם בנו היא באימוץ העיקרון הבן־גוריוני של העברת המלחמה לשטח האויב. בעימות הבא, בצפון או בעזה, האויב לא יזדקק למנהרות. הוא יבוא בעשרות ובמאות, על הקרקע, וינסה להניף דגל על יישוב ישראלי. על אף הגבורה שהפגינו הלוחמים שלנו, זה הלקח שלמדה השכונה המזרח תיכונית מצוק איתן.
• • •
בתום טקס הענקת הצל״שים, כשנותר עם בעל עיטור המופת סגן איתן פונד ומשפחתו, אמר לו גנץ: ״קילפת מעליך את כל שכבות ההגנה: את האפוד, את הקסדה, אפילו את הנשק הארוך, ונותרת רק אתה, האדם, שרץ במנהרה חמוש באקדח בניסיון להגיע להדר גולדין״.
כשמקלפים מגנץ את השכבות מוצאים קצין נבון ואדם טוב, בן הארץ הזאת, שאוהב אותה והקדיש את חייו להגנתה, שעשה הרבה - אבל יכול היה לעשות יותר.