חילופי האיגרות בין נשיא ארה"ב ברק אובמה ומנהיגה העליון של איראן עלי חמינאי, רק יחזקו את תחושת הרדיפה והפרנויה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. זה יעניק גם חיזוק לרוב הרפובליקני בקונגרס, הסבור כי הממשל מעוניין, שלא לומר להוט, להגיע להסכם עם איראן.


על הפרק לא רק סגירת תיק הגרעין האיראני, בעסקה שתכלול צמצום תוכנית הגרעין האיראנית בתמורה להסרת הסנקציות, אלא בעצם עסקה מקיפה הרבה יותר. המתווה שלה יכלול גם הבנות לגבי הצורך לשתף פעולה במלחמה נגד דאע״ש (״המדינה האסלאמית״). אם עסקה כוללת כזאת תושג, ארה״ב ואיראן יהפכו את עורן.


חלפו כבר 35 שנים מאז המהפכה האסלאמית, שהעלתה לשלטון בטהרן את כוהני הדת, ובעיני שליטיה, ארה״ב היא עדיין ״השטן הגדול״. אם חמינאי ואובמה יגיעו להבנה, זו תהיה פריצת דרך היסטורית שתביא לפיוס בין שתי המדינות, שאפשר יהיה להשוותו להבקעה ההיסטורית שעשה הנשיא ריצ׳ארד ניקסון בשנות ה־70, כששם קץ לעוינות עם סין הקומוניסטית.

אבל הדרך לשם עוד רחוקה. הפערים בין הצדדים בנושא הסכם הגרעין, שהוא הצעד הראשון לכל הפשרה והתקדמות ביחסים בין שתי המדינות, עדיין רחוקים. העובדה שלפי הדיווח ב״וול סטריט ג׳ורנל״, חמיניאי עיכב בכמה חודשים את איגרת התשובה שלו למכתבו של הנשיא אובמה, מעידה כל כך שלמנהיג העליון לא אצה הדרך. הוא מתקדם, אם בכלל, באיטיות. קשה לו למחוק 35 שנות שנאה.
 
במהלך שנות המלחמה העקובה מדם בין עיראק לאיראן בשנות ה־80, ניסו מפקדי משמרות המהפכה לשכנע את המנהיג ומייסד הרפובליקה רוחאללה חומייני להסכים להפסקת אש בשל מצבה הקשה של איראן. חומייני לא הסכים בשום פנים ואופן, והמלחמה, שגבתה כמיליון הרוגים בשני הצדדים, התארכה לשמונה שנים. בסוף גם חומייני הבין שאין מנוס ושהחברה האיראנית חייבת פסק זמן מהמשא הכבד. הוא צוטט כאומר שעבורו הסכמה להפסקת אש עם שנוא נפשו סדאם חוסיין משולה לשתייה מכוס התרעלה. הוא שתה.

השאלה הגדולה היא אם גם חמינאי יסכים לשתות מכוס התרעלה, יתגבר על ההתנגדות של הקיצוניים בראשות מפקדי משמרות המהפכה ויורה למחנה המתונים בראשות הנשיא חסאן רוחאני להגיע להסכם על הגרעין. ברגע שהסכם כזה יושג, יהיה קל יותר להגיע גם להבנות רחבות יותר.