הרבה נאמר על אורי אורבך המנוח, אלא שמה שלא כל כך סופר הוא, אולי, ההישג הגדול ביותר שלו. אורי היה אחד ממבשרי המהפכה התרבותית של המחנה הלאומי, שנועדה להחזיר לציבור הישראלי את המונופול על התודעה שלו. מונופול שנחטף לפני שנים רבות בידי מיעוט המצוי בקצה השמאלי של המפה. בעיתוי טראגי ופרדוכסאלי נטמן אורי באדמת מודיעין, בעוד אנחנו מצויים בעיצומה של פרשת פרס ישראל, פרשה שסיפקה לנו תזכורת לעובדה שהמהפכה, שאותה הוביל אורי, ממש לא הושלמה.
את אורי פגשתי לראשונה בסוף שנות ה־80, כאשר ניסיתי לצרף אותו ליוזמה עיתונאית חדשה שהתיימרה לספק אנטיתזה לשליטה המוחלטת של השמאל בעיתונות הישראלית. זה קרה אחרי שעזבתי בתסכול את העיתון המנוח ״חדשות״, כאשר גיליתי ככתב ״שטחים״, שאין שום סיכוי לשנות את העיתונות מבפנים ולהפוך אותה למקצועית והוגנת. מבחינת ההטיה הפוליטית, מצב העיתונות אז היה חמור עוד יותר מהמצב היום. לא היה אז ולו כלי תקשורת אחד שלא היה שבוי לחלוטין בדומיננטיות של השמאל.
מעבר למצב העיתונות, שנינו ביכינו אז את השיממון המוחלט ששרר בצד המכונה ימין בתחום הכתיבה והיצירה. ביחד האמנו שהשיממון הזה מסוכן יותר לגורל ההרפתקה הציונית מכל אויב חיצוני. כי ההוויה מגבשת את התודעה, וכאשר מסלפים את המחשבה הקולקטיבית, והמונופול על התבונה מצוי בידי אינטלקטואלים ויוצרים שנמנים על צד מסוים ושוגה של החברה, קשה לציבור הרחב להביט נכוחה בפני המציאות. לכן, סברנו, המשימה הלאומית העליונה היא להסתער על היצירה והתרבות - על כל מה שמספק מזון למחשבה.
בתקופה ההיא נרשם השפל החמור ביותר בתחום עיצוב התודעה. עשרים שנה קודם לכן הקימה את התנועה למען ארץ ישראל השלמה גלריה גדושה של סופרים, משוררים ואנשי רוח מהשורה הראשונה: מנתן אלתרמן וחיים הזז ועד ש״י עגנון וישראל אלדד. גם בדורות הקודמים לא חסרו אנשי מחשבה ועט בצד הלאומי, בראש ובראשונה זאב ז׳בוטינסקי ואורי צבי גרינברג.
הסכמנו אז שכיבוש מרחבי ארץ ישראל חשוב בפני עצמו, אבל כיבוש המילה והמחשבה חשוב לפחות, לא פחות. אורי חשב ועשה. כל דרכו מאז תרמה להעשרת התודעה, המחשבה והתרבות שלנו. הוא העשיר אותנו ביצירה בעלת ערך סגולי בפני עצמו, אשר מועצם ומקבל משמעות חדשה, דווקא כיוון שהוא נטוע בשדה היצירה הלאומית. יצירה המתחברת מחדש ליהדות, לארץ וללאום. שלא לדבר על תרומתו של אורי להכרה שגם בעל דעות לאומיות יכול להיות סטיריקן ואיש רוח, ושלא כל אדם שנון ומצחיק הוא בהכרח חסיד הקוממיות הפלסטינית.
הרבה דברים השתנו מאז שנות ה-80, עידן שבו ניתן היה להכניס את כל העיתונאים והיוצרים הימנים למיניבוס אחד. בינתיים קמו אמצעי תקשורת חדשים והוכשר דור של מושכים בעט שלא מתנצלים, לא מעט בזכותו של אורי אורבך. אבל דווקא אירועי השבוע האחרון ממחישים עד כמה המהפכה רחוקה מהשלמה. בין השורות, פרשת פרס ישראל מלמדת כיצד, עדיין, מלכי התודעה - ממליכי המילה והיצירה, הם רובם ככולם מאותו מועדון סגור. מועדון טועה ומטעה, שכמו האינטלקטואלים של עידן סטלין, אין כל קשר בין האינטלקט שלהם לבין הבנת המציאות. כך הלך מאיתנו אורי אורבך והותיר לנו עבודה רבה.