שמש אביבית ובריזה קלה של אחר הצהריים שיחקו ב״חם-קר״, גרמו לנוכחים לצמצם את מבטם מפני השמש בעודם תוחבים את ידיהם עמוק לכיסים מפאת הצינה. מערכת הגברה עבדה לרגע ואחר כך כבר לא, ובית העלמין של היישוב הקטן בצפון זכה לדייר חדש.

שיר התנגן ברקע, גם נוסח אלטרנטיבי לקדיש המסורתי הוקרא. כמה מילים נאמרו, פה ושם נמחתה דמעה - של פרידה לנצח ולא של יגון. רקפות סגולות נשתלו על תלולית העפר הכהה וכך, אחרי כמעט 88 שנות חיים, נפרד מאיתנו זיקה דוידוביץ', אחד ״המבוגרים״ שנכחו כל העת בחיי.
נסתרות הן דרכי הגורל: זה היה אמור להיות טור שיזכיר את אבי במלאת חמש שנים למותו. אלא שזיקה שתמיד אהב להצטרף אלינו לאירועים משפחתיים, החליט להצטרף גם הפעם, וכך האזכרה שתכננו לאבי, פינתה את מקומה ללווייתו.

הוא היה גם קרוב משפחה וגם ידיד המשפחה, וכאשר אני נזכר בו ובאבי, שחולקים את אותו יום פטירה בהפרש של חמש שנים, עולים בי שני מראות: אחד הוא מקיץ 1974, עת יצאנו לשוט במפרשית שלו מדרום לעכו וכמעט שנסחפנו ללב ים.
בזיכרון אחר אני כבר בכיתה ז', נוסע איתו ועם אבי אל המטווח בקרבת מפעל נשר, כדי להתנסות בירי ברובה הקרבין ובאקדח הברטה שלו. אני יודע שהיום זה נשמע קצת לא אחראי לקחת ילד קטן ללב ים או למטווח, אבל הדור ההוא נטה לסמוך על עצמו, לרוב בצדק.
וגם אנחנו סמכנו, לרוב בצדק.
זה היה דור שקם בכל בוקר לעמל יומו, שמח וטוב לב על שיש לו עבודה שמכבדת את בעליה. זה היה דור שלחם על עצמאותו, בהתחלה כנגד כל הסיכויים ואחר כך למרות כל הסיכונים - לחם ואפילו ניצח. נדמה לי שהוא ניצח במלחמות דווקא משום שלא הפסיק להאמין בשלום, ניצח מפני שהבין שהאויב של היום עוד יהיה השותף של מחר.
זה היה דור שגילה את העולם באיחור אופנתי - לא מפני שהסתגר מפניו. להפך, הייתה בו סקרנות אופיינית למי שראו את חו״ל רק בסרטים ובגלויות. אולי משום כך לא היה להם זמן להתבאס מכך שלא שודרגו לביזנס.
הם פנו גם לזר גמור במילה ״חבר״ ולא הכירו ביטוי משוקץ יותר מ״טקסי ספיישל״, סמל לריקבון גמור עבור מי שלא רק שאינו הולך ברגל, אלא אף לא מסתופף עם אחרים באוטובוס. עד היום אני חש רגש אשמה קל בכל פעם שבה אני מרים את היד ברחוב כדי לעצור מונית.
הם לא בזו לכסף, האנשים שהולכים ונפרדים מאיתנו, אבל מי שהפך את התמורה הכספית לטעם העיקרי של עיסוקיו, נחשב בעיניהם ל״כדאיניק״: כזה שלעולם לא יהיה אדם הגון, אחד שעושה את מה שכדאי במקום את מה שצריך.
הם היו הגברים של ילדותנו. לעתים קשים ומחוספסים מבחוץ, אבל מורכבים מבפנים: כאמור, לזיקה הייתה מפרשית (לא יאכטה חלילה, אלא מפרשית קטנה של אוהבי ים). על מה חלם כאשר הביט מבעד למפרשיה אל הים הגדול? כנראה שלא אדע לעולם.
גם לאבי היה בד מתוח, אבל לא של מפרש: היו לו קנבס וצבעים שזנח בגיל 15 לטובת הפרנסה, ושחזר אליהם עם פרישתו לגמלאות בגיל 75. מה העסיק את דמיונו ב־60 השנים שבתווך, אוכל רק לנחש. ואיך שומרים לעזאזל על אותו החלום במשך 60 שנים? אני מקווה שאוכל יום אחד גם לדעת.
הם לא דיברו הרבה, הגברים ההם, ודאי שלא על חלומות או על רגשות. את אשר הרגישו באמת אני יכול רק לשער לפי המהירות שבה היו מתייצבים עם מקדחה ודיבלים, עם רתכת מופעלת בגנרטור קטן או עם מברשת ופח צבע - בכל פעם שהיה צריך לסדר משהו אצלנו, ״הילדים״, קל וחומר אצל הנכדים.
זו הייתה אהבה שמתבטאת לא במילים, חיבוקים ונשיקות, אלא בעשייה. עד כמה גדולה הייתה, למדתי רק כשבגרתי והבנתי עד כמה קל לדבר במקום לעשות.
הם לא היו אנשים מאמינים, אולי ההפך מכך, ועדיין אני מקנא באמונתם שלפיה אם רק יקום אדם בכל בוקר ממיטתו ויעשה את הדבר הנכון, יהפוך העולם הזה למקום טוב יותר לכולם, כך האמינו מבלי לערב את אלוהים בעסק.
כמה מסובך נהיה לקום בבוקר ופשוט לעשות את הדבר הנכון. כמה מסובך נהיה שלא לערב את אלוהים בעסק...
בעולם של מנשקי מזוזות אובססיביים, אני מתגעגע יותר ויותר למי שמיעטו לנשק אפילו את ילדיהם, אבל הורישו לנו רק אהבה.