מלמן על מלחמת המידע: מדוע ישראל מקימה רשות סייבר לאומית?

1. בישיבתה השבועית ביום ראשון החליטה הממשלה להקים רשות סייבר לאומית. תפקידה יהיה לתאם ולנהל תחת קורת גג אחת את כל הגופים והיחידות העוסקים בסייבר הגנתי בצה׳׳ל, בשב׳׳כ ובמיוחד בסקטור האזרחי. המטרה היא להגן על המחשבים ועל רשתות המחשוב של המדינה מפני התקפות עוינות.

העתיד, בעצם כבר ההווה, צופן בחובו סוג חדש של לחימה. לא יהיה עוד צורך לשגר טילים כדי לפגוע בתחנות כוח, כורים גרעיניים, שדות תעופה, בסיסים צבאיים, מטוסים או בתי חולים. די יהיה לפגוע במחשבים של אותן תשתיות קריטיות כדי לשבש עד כדי הרס וחורבן את החיים.

הקמת הגוף החדש לוותה בחבלי לידה קשים, ומאחורי הקלעים התנהל מאבק עז ושופע יצרים. השב"כ, שבידיו הופקדה מכוח "חוק השב׳׳כ׳׳ מ־2002 האחריות הכוללת על "שמירה על ביטחון המדינה" ועל "קביעת נוהלי אבטחה" לגופי הממשלה, ושזה שנים רבות מפעיל יחידה לאבטחת מידע (כולל אבטחת מידע למחשבים), דרש להותיר בידיו את המונופול. אך ועדות שמונו לבדוק את סוגיית הסייבר קבעו אחרת והמליצו לראש הממשלה להקים רשות ממלכתית.

אחת הסיבות להחלטה הייתה חשש שהפקדת האחריות העליונה להגנה על המרחב הקיברנטי בידי ארגון ביון חשאי תעורר רתיעה. מוסדות אזרחיים כמו בנקים, בתי חולים או תאגידים שמקפידים על סודות מסחריים או על צנעת הפרט יחששו מפני חשיפתם לשב"כ.

אך גם לאחר החלטת הממשלה והקמת רשות לאומית ועצמאית יש מומחים וארגונים לזכויות אדם שאינם מרוצים מההחלטה. ביטוי לעמדה זו ניתן לקרוא בדבריו של עו״ד חיים רביה, מומחה להגנת הפרטיות ושותף במשרד פרל־כהן־צדק־לצר־ברץ. לדידו, לרשות החדשה ניתנו סמכויות רבות, אך לא נקבעו לה איזונים ובלמים ראויים בתחום אבטחת הפרט ושמירה על פרטיות.

לטענתו, "אין מנגנון של פיקוח ובקרה אזרחי על פעולת הרשות - החל ממסירת דיווחים תקופתיים לגורמי ממשלה וציבור ועד לייצוג מושאי מערך הפיקוח והניטור - המגזר הפרטי והעסקי - בתהליכי קבלת ההחלטות המרכזיים ברשות". הוא סבור כי יש בהחלטה הקפדת יתר על היבטים ארגוניים וחלוקת סמכויות פנים־ממשלתית, ופחות הקפדה על זכויות יסוד והתנהלות מתוקנת של חברה אזרחית.

ישראל נחשבת זה שנים לאחת החלוצות והמובילות בעולם בשדה הסייבר. אין זה מקרה שהמושג "אומת הזנק" מזוהה עם ישראל.

לסייבר יש שני ממדים: הגנתי והתקפי, השלובים זה בזה. רבים מפיתוחי ההייטק מקורם בצה"ל ובחיל התקשוב, שבו פועלות יחידות עם שמות כמו "לוטם", "חושן", "מצוב" ו"ממר"ם", וכמובן הנודעת מכל, יחידת ההאזנות ופיצוח הצפנים 8200 והיחידה הטכנולוגית באמ"ן.

ואכן, לפי פרסומים בארה"ב, 8200 ומחלקת הסייבר שלה הייתה מעורבת במה שניתן להגדיר צומת דרכים סייברי או ״פריצת הסכרים״. לפי אותם פרסומים, 8200 יחד עם המקבילה הגדולה והעשירה שלה בארה״ב, ״הסוכנות לביטחון לאומי״ (NSA), שיתפה פעולה כבר ב־2007 בפיתוח וירוס מחשבים (״סטוקסנט״). לפי אותם פרסומים, הווירוס הוחדר למחשבים איראניים בידי המוסד בראשות מאיר דגן, ופגע בסרכזות להעשרת אורניום. כאלף סרכזות - כשליש המכונות שהיו אז למפעל להעשרת אורניום בנתנז - נפגעו ויצאו מכל שימוש.

מטרת המבצע הייתה להסב נזק לתוכנית הגרעין האיראנית ולעכבה. זה לא קרה. שמונה שנים לאחר מכן, לאיראן יש 19 אלף סרכזות והיא עומדת להפוך למדינת סף גרעינית. מה שקרה הוא שהג׳יני יצא מהבקבוק. איראן הבינה את חשיבות לוחמת הסייבר והצטרפה לצמרת העולמית, שהמוטו שלה הוא ״על דאטפת אטפוך״ - מה שאתה עושה לי אעשה לך. עין תחת עין.

מאז פועלת איראן ללא לאות (לצד סין ורוסיה שכבר זכו להישגים חשובים כשגנבו טכנולוגיות ומידע מתעשיות ביטחוניות) במרחב החדש, בניסיון לחדור ולפגוע במחשבים וברשתות של אתרים ומוסדות חשובים בישראל. ״איראן עדיין לא ברמה שלנו״, אמר לי מומחה ישראלי בכיר לסייבר, ״אבל הם לא פראיירים. יש להם מתמטיקאים ואנשי מחשבים טובים, והם לומדים מהר״.

כשמדברים על סייבר התקפי מתכוונים בדרך כלל לרמת התוכנה - וירוסים, תולעים וסוסים טרויאניים שמוחדרים למחשבים כדי לגנוב סודות, תוכניות, טכנולוגיות או כספים. אך השבוע דיווח ה״ניו יורק טיימס״ כי מומחים לאבטחת מידע של חברת קספרסקי הרוסית (מייסדה, יוג'ין קספרסקי, הוא איש קג״ב לשעבר ומומחה להצפנה) גילו שארה״ב החדירה כבר למחשבי יריביה וירוסים שמתמקמים בחומרה, ולכן קשה עוד יותר לגלותם, למחוק ולהסירם.

הסייבר הוא העתיד. הוא הדבר הבא האזרחי והצבאי. בתיאוריה הצבאית הקלאסית דובר תמיד על שלושה ממדים או על שלוש חזיתות: יבשה, אוויר וים. כעת כבר יש חזית או ממד רביעי: הקיברנטי. על חשיבות הנושא תעיד העובדה שבצה״ל שוקלים להעביר את כל יחידות הסייבר מחיל התקשוב ואמ״ן, ולהקים פיקוד או אגף חדש בראשות אלוף, שיעסוק בסייבר.

סייבר נושא עמו פוטנציאל טכנולוגי רב לאנושות אך גם טומן בחובו סיכונים רבים. הוא עדיין בגדר ארץ לא נודעת, שיש לפתחו, לחוקרו ולהסדירו. הקמת רשות סייבר לאומית היא צעד ראשון בכיוון הנכון.

2. גורמים עלומים, שמסתתרים מאחורי הכינוי ״מקורות ביון מערביים״, עשו לאחרונה ״אאוטינג״ לאחת היחידות הסודיות של איראן. מספרה 190 והיא שייכת ל״כוח אל־קודס״ של משמרות המהפכה. אל־קודס הוא כוח משימה מיוחד שתפקידו לפעול מחוץ לגבולות איראן, לסייע לארגונים שיעיים ולבנות בריתה של הרפובליקה האסלאמית. היחידה, שקיימת כעשור, מארגנת בין השאר את משלוחי הנשק ואמצעי הלחימה שאיראן מספקת לבנות בריתה ברחבי העולם: חיזבאללה בלבנון, משטרו של אסד בסוריה, מיליציות שיעי ות בעיראק, חמאס והג׳יהאד האסלאמי ברצועת עזה, המורדים השיעיים (הוטיים), שתפסו לאחרונה את השלטון בתימן, ארגונים באפריקה, ואפילו למשטרו של הוגו צ'אבס בוונצואלה.

תחקיר על היחידה פורסם לפני כשבוע בפוקס ניוז. בראש היחידה, שבה משרתים כמה עשרות, עומדים שני קצינים בכירים - ביהנאן שאהרייארי וג׳אבר חוסייני, שסרים למרותו של מפקד אל־קודס גנרל קאסם סולימאני. אף שזו יחידה צבאית, היא פועלת בעיקר במסווה אזרחי. היחידה הקימה חברות קש וארגוני ״חזית״ באיראן ומחוצה לה כדי לשנע את הציוד הצבאי בספינות שהיא חוכרת, או באמצעות חברות תעופה איראניות כמו איראן אייר ובעיקר מהאן אייר. ״כשאני רואה את הלוגו של מהאן אייר״, אמר לי גורם מערבי, ״אני רואה בעצם את יחידה 190״. מפקדי היחידה וכמה מהחברות שהפעילה הוכנסו לרשימה השחורה של ארה״ב, ועל החברות הוטלו סנקציות.

היחידה ואנשיה הם מומחים בתכסיסי הונאה ובזיוף מסמכים שמסווים משלוחים צבאיים כאילו היו סחורות אזרחיות חוקיות. ״המטרה העיקרית של אנשי היחידה היא לשנע את הנשק ואמצעי הלחימה בלי שיימצאו סמנים או עקבות שיובילו לאיראן״, הוסיף הגורם. וכך מתנהל זה שנים, לפי פרסומים זרים, מעין משחק של חתול ועכבר בין 190 לקהילות המודיעין של ישראל, ארה״ב ומדינות מערביות נוספות. לדוגמה, ב־2007 פוצצו מורדים כורדים בטורקיה של ארגון פ.ק.ק. רכבת משא שיצאה מאיראן לסוריה. כתוצאה מהחבלה נתגלו מכולות, שלפי התיעוד שצורף למשלוח הובילו חומרי בניין, אך למעשה הוסתרו בהן רקטות ופגזי מרגמה.

כעבור שנתיים נחל המודיעין האמריקאי הצלחה נוספת כשלכד את הספינה הרוסית ״מונצ׳גורסק״. היא נחכרה בידי חברת הספנות הלאומית של איראן והובילה חומרי נפץ. היא צוותה לעגון בנמל לימסול בקפריסין, ובמהלך בדיקת מטענה אירע פיצוץ עז שהרג את מפקד הצי הקפריסאי.

אמ"ן, המוסד, מודיעין חיל הים ויחידת החיל זכו גם לכמה הצלחות שהובילו לסיכול ניסיונות של ספינות כמו "ויקטוריה" (2011) בים התיכון ו״קלוס סי״ (2014) בים האדום להבריח נשק לחמאס ולג'יהאד האסלאמי. קודם לכן, לפי פרסומים זרים, הפציצו מטוסי חיל האוויר מחסן גדול בפרברי חרטום בירת סודן, שבו אוחסנו רקטות וציוד אחר שיחידה 190 שינעה עבור הארגונים הפלסטיניים בעזה.

״הוצאתם מן הארון של היחידה ומפקדיה היא אומנם צעד חשוב במאבק לסיכול הברחות הנשק", הדגישו מקורות הביון המערביים, "אך איראן תמשיך במשימותיה וכך גם המבצעים לחשיפתן״.

מורנייה. לפי דן רביב, בשלב מסוים בהכנות, פרש ה-CIA ממבצע החיסול המשותף.  צילום: רויטרס 
 

3. כמו בציווי המקראי למחות את זכר עמלק (דברים, פרק כה) כך נראה המאבק של המודיעין הישראלי במשפחת מורנייה. במלחמתה בחיזבאללה הצליחה ישראל, כפי שמיוחס לה, להרוג ב־20 השנים האחרונות שלושה מבני המשפחה.

המבצע האחרון היה לפני כחודש, כשלפי הפרסומים בחו"ל חיסלה ישראל באמצעות כלי טיס את ג'יהאד מורנייה, בנו של עימאד. זה קרה במהלך סיור מפקדים משותף לחיזבאללה ולגנרל איראני מאל־קודס ברמת הגולן הסורית, מרחק קילומטרים אחדים מהגבול עם ישראל.

הראשון שחוסל היה פואד מורנייה, ב־1994. מכונית תופת המתינה ליד בית העסק שלו בדרום ביירות, בתקווה שאחיו עימאד יגיע להלווייתו ושם יתנקשו בחייו, כך על פרסומים זרים. אך עימאד הזהיר והחשדן לא נכח בה. יחלפו עוד 14 שנים, שבמהלכן, לפי פרסומים זרים, הגו במודיעין הישראלי בהובלת המוסד שוב ושוב תוכנית לחסלו, עד שהצליחו בכך. זה קרה החודש לפני שבע שנים, כשמכונית תופת התפוצצה ליד דירת המסתור והמפגשים שלו בפרבר יוקרתי של דמשק.

למורנייה, שהיה המפקד הצבאי של חיזבאללה והאיש מספר 2 בארגון, וגם איש הקשר לכוח אל־קודס, היה דם על הידיים. הרבה דם על הידיים. דם של מאות אמריקאים, צרפתים, ישראלים ויהודים.

הוא נולד ב־1962 בלבנון, הצטרף לתנועת פת"ח של יאסר ערפאת ואחר כך, כשאיראן הקימה את חיזבאללה, עבר אליה. מהר מאוד פילס את דרכו לצמרת. בגיל 21 הוא כבר היה מהאדריכלים של מכוניות התופת שפוצצו את מחנה המארינס בביירות (שבו נהרגו גם עשרות צנחנים מצרפת) ואת שגרירות ארה"ב בעיר, והיה שותף פעיל בתכנון פיגועים שפוצצו ב־1982 וב־1983 את מפקדות צה"ל בצור. הוא גם ירה בנוסע אמריקאי (צוללן בחיל הים) במטוס TWA שנחטף ב־1985. אז גם התפרסמה לראשונה תמונתו. לימים עבר ניתוח פלסטי בביירות כדי להטעות את רודפיו. מורנייה היה גם אחראי לתכנון וביצוע פיגועי מכוניות התופת בשגרירות ישראל בבואנוס איירס בארגנטינה ב־1992, וכעבור כשנתיים בבית "אמיה", ועד הקהילה היהודית בעיר.

הוא בנה את חיזבאללה ככוח צבאי והפעיל אותו נגד כוחות צה״ל בדרום לבנון. מפקד אל־קודס, גנרל סולימאני, נעזר בו למבצעים מיוחדים של איראן ברחבי העולם ולפיגועים נגד חיילי ארה״ב בעיראק. ארה״ב הכניסה אותו לרשימת המבוקשים שלה והציבה פרס של 5 מיליון דולר על ראשו.

בחודש האחרון התפרסמו בארה״ב (וגם בעיתונות הערבית) כמה תחקירים על נסיבות ההתנקשות במורנייה. מהפרסומים עולות שתי גרסאות שיש בהן מן המשותף, אך הן גם חלוקות על הפרטים המבצעיים. בשתי הגרסאות נכתב כי היה זה מבצע משותף ל-CIA ולמוסד שקיבל את אישורם של הנשיא ג׳ורג׳ בוש וראש הממשלה אהוד אולמרט. כמו כן, יש הסכמה בשתי הגרסאות על כך שהפצצה הופעלה בשלט רחוק מחדר פיקוד בתל אביב וכי היא הוכנסה לסוריה מירדן, ששירותי הביטחון שלה נחשבים לשותפים קרובים במלחמה בטרור לצד ישראל וארה״ב.

לפי גרסה אחת (שהסתמכה על אנשי CIA) שפורסמה לפני כמה שבועות ב״ניוזוויק״ וב״וושינגטון פוסט״, מבצע החיסול היה בעיקרו ״אדום־כחול־לבן״ כצבע דגל הפסים והכוכבים. כלומר מבצע אמריקאי. ה-CIA הכין את הפצצה כך ש״שטח ההרג״ יהיה מצומצם ולא יפגע בחפים מפשע. החשש האמריקאי היה במיוחד מבית הספר לבנות ששכן בקרבת מקום. לפי שני העיתונים, אנשי מבצעים שלה-CIA נכחו בדמשק בעת ההתנקשות.

ואלם בראשית השבוע פרסם כתב ה-CBS דן רביב (למען הגילוי הנאות אציין כי חיברנו יחד כמה ספרים) תחקיר משלו, שבו טען (על סמך ״מקורות ביון מערביים״) כי למעשה היה זה מבצע ״כחול־לבן״ ומעורבות ה-CIA הייתה משנית. לפי תחקירו, בשלב מסוים בהכנות פרש ה-CIA מהמבצע המשותף מחשש לפגיעה בחפים מפשע. כמו כן, בניגוד לגרסה הראשונה, רביב כתב שהפצצה הוכנה ונוסתה בישראל. לדבריו, ראש הממשלה אולמרט, שדחף לפעולה ואישר אותה, לקח בעצמו את סרט הווידיאו בעת אחד מביקוריו בארה״ב והראה לנשיא בוש את צילומי הניסויים, שהוכיחו כי מדובר בפצצה ש״שטח ההרג״ שלה הוא רק כ־10 מטרים, ולכן לא תפגע בחפים מפשע. בוש שוכנע והורה ל-CIA לחזור לשותפות בהכנות.

לפי CBS, המוסד ה-CIA אכן אספו מידע על תנועותיו של מורנייה ושגרת יומו והחליפו הערכות. אך עיקר המידע נאסף בידי המודיעין הישראלי - אמ״ן והמוסד. כמו כן נאמר בתחקיר כי ל-CIA לא הייתה נוכחות של אנשי מבצעים בדמשק אלא רק למוסד, באמצעות יחידת ״כידון״. נציג ה-CIA נכח עם זאת בחדר הפיקוד בתל אביב ועקב בנשימה עצורה, כמו עמיתיו מהמוסד, עד שמפקד המבצע השמיע את הפקודה ״פעל״. זה קרה סמוך לחצות ב־12 בפברואר 2008, לאחר כמה שעות מורטות עצבים.

לפי התנאי המוקדם שהציבה-CIA להשתתפותו במבצע, הפצצה לא הופעלה מוקדם יותר באותו ערב, משום שמורנייה הגיע במכוניתו לחניה, וממנה יצאו גם גנרל סולימאני האיראני וגנרל מוחמד סולימאן הסורי. סולימאן היה יועצו הקרוב של הנשיא אסד ומאדריכלי בניית הכור הגרעיני בסוריה, שהפצצתו חמישה חודשים קודם לכן יוחסה לחיל האוויר הישראלי על פי החלטה אמיצה שקיבל אולמרט. סולימאן חוסל בירי צלפים כחצי שנה לאחר ההתנקשות במורנייה. גם חיסולו מיוחס לישראל.

רק לאחר שסולימאני וסולימאן עזבו את המקום ומורנייה ירד לבדו למכונית ניתנה הפקודה. אחד מעוזריו של מפקד המבצע לחץ על כפתור ההפעלה של הפצצה -שהוטמנה במכונית החונה 225 קילומטרים מתל אביב. הפצצה הרגה את רב הטרוריסטים בעת שירד מדירתו כדי להיכנס למכוניתו. סגן נשיא ארה״ב דיק צ׳ייני התקשר לאולמרט ובירך אותו על הצלחת המבצע. מרדף של רבע מאה בא אל קצו. חיזבאללה מתקשה להשתחרר מאז מאובדנו של עימאד מורנייה, ומבטיח שוב ושוב לנקום את מותם של האב והבן.