"אנחנו באובדן עשתונות״, לחש הלוחש, אחרי שהשביע את בן־שיחו לבל יסגירו, ״אל תצטט אותי, אבל נדמה לי שהשתגעו כאן לגמרי, על כל הראש, זה סחרור מטורף, ורטיגו של ממש, בקצב הזה אנחנו נתרסק על צלע הר". הדובר, מתוך לב-לבו של קמפיין הליכוד, דיבר אתמול (ראשון) על שיאי הגיחוך החדשים שרשם הקמפיין של הליכוד, יותר נכון משפחת נתניהו, ביממות האחרונות.
נתחיל מההתחלה: עד לא מזמן ניהל נתניהו קמפיין מבריק. הוא עשה את זה למרות הקלפים הלא משובחים שהיו לו ביד. הכתיב את סדר היום, הפתיע, הפגין מגניבות ״קולית״ עם קורטוב חוש הומור, ריחף כפרפר ועקץ כדבורה.
ואז הגיע דוח המבקר בעניין מעונות ראש הממשלה. בשלב הזה, כשהמשפחה נקלעה ללחץ, הכל החל להשתבש. שגיאה ראשונה הייתה סרטון התדמית הגרוטסקי עם דמות בשם ״מושיק גלאמין״. היום כבר ברור שהסרטון הזה הגחיך עוד יותר את החצר הביזנטית (אם כי מתפוררת) של המשפחה הקיסרית. הטעות הקולוסאלית השנייה הייתה ההתנפלות על מני נפתלי. סקרי סוף השבוע הוכיחו שמעטים מאוד, אם בכלל, קונים את ההאשמה הלא תיאמן, מפיו של ראש ממשלה (ורעייתו) בישראל, שאב הבית המפוטר שלהם הוא זה שהכריח אותם לאכול סושי יקר עד שהתפקעו, להזמין שמפניה כאילו אין מחר, להציף את הבית בנרות ריחניים (בשווי אלפי שקלים), להוציא מאות אלפים על ניקיון של בית ריק ועוד כהנה וכהנה. על הדרך, הם הפכו את נפתלי למישהו שאין לו יותר מה להפסיד.
מאשים את לבני בפיגוע
אתמול נשבר גם השיא הזה. ראש ממשלה בישראל, בדף הפייסבוק שלו, מתקוטט עם בלוגרית. טל שניידר, בלוגרית חרוצה ותוססת, כתבה משהו על נתניהו, בן גוריון, אביו של נתניהו, הכרזת העצמאות והחלטת החלוקה. אז כתבה. מיד מופיעה תגובה ציונית הולמת בדף הפייסבוק של הליכוד, וראש הממשלה, כדי שזה לא ייראה מגוחך מדי, עושה אצלו שיתוף. ובכן, זה לא מגוחך למדי, זה מגוחך מאוד. מה השלב הבא? טיפול בכל טוקבקיסט בנפרד? ראויה ככל שתהיה, בלוגרית לא יכולה להכתיב סדר יום של ראש ממשלה. כשזה קורה, סימן שמשהו רע קרה. מי שהרים גבה כשנתניהו הסתער על נוני מוזס, מבין עכשיו שמשהו שם רקוב.
אגב, מוקדם יותר באותו יום האשים נתניהו את ציפי לבני בניסיון הפיגוע בירושלים. אם זה לא אובדן עשתונות, אינני יודע אובדן עשתונות מהו. למה לבני אשמה? כי ״לפני מספר שבועות היא שוב ציינה את תמיכתה בחלוקת ירושלים״. אה, עכשיו זה מובן. רק אמרה את זה, והנה צץ המחבל עם הסכין, כדי למנוע את חלוקת העיר, או משהו. אגב, קוראים לזה הסתה פרועה. קוראים לזה עלבון לאינטילגנציה. כשיש פיגוע בירושלים, אחרי שש שנות נתניהו רצופות, הטענות צריכות להיטען מול ראש הממשלה, מול השר לביטחון הפנים, מול שר הביטחון.
אבל השגיאה הכבדה ביותר שנתניהו ושליחיו מבצעים ביומיים האחרונים היא ההתנפלות על מבקר המדינה האומלל, השופט יוסי שפירא. מישהו יקנה מהם עכשיו את הסחורה הבאושה הזו של ״רודפים את ראש הממשלה?״
מי רודף את ראש הממשלה, מבקר המדינה? הרי הברנש הזה עד לפני חצי שעה ניסה בשארית כוחותיו למנוע את פרסום דוח המעונות לפני הבחירות, עד שנתפס במלוא קלונו. מקהלת הצווחות של דוברי נתניהו, בניצוחה הוולגרי של מירי רגב, משכנעת את הציבור ש״על ראש הגנב בוער הנדל״ן״. גם אנשים שלא היו יודעים לעולם שיש דוח כזה, מודעים עכשיו לקיומו, וגרוע מכך, לעובדה שהליכוד מנסה בכל כוחו למנוע מהציבור לדעת מי האחראי למשבר שהופך את חיי הישראלים לגיהינום. למה? כי ״רודפים את ראש הממשלה״.
מקהלת צרחות חסרת בושה
לא רודפים, לא נעליים. עם כל הכבוד, לא נוני מוזס הכין את דוח המבקר על הנדל״ן, לא ״הסמול״ הכתיב את העניין הזה, על הדוח החליט המבקר מזמן, התאריך נקבע מראש (הרבה לפני הקדמת הבחירות), המבקר עובד ב״לבקר את השלטון״ והציבור זכאי למלוא המידע בטרם ילך לקלפיות. הליכוד, במקהלת הצרחות חסרות הבושה שלו, הוכיח לציבור עוד בטרם פורסם הדוח, מי מפחד מהפרסום, ולפיכך מי אשם. האמת היא שכבר לא צריך לפרסם את הדוח. הוא פחות חמור ממה שניתן להעלות על הדעת (בכל זאת, ביוסי שפירא עסקינן), אבל את זה כבר אף אחד לא יידע.
מה שכן, הדוח הזה ישים דגש, לראשונה מאז פרוץ הקמפיין, על נושאים חברתיים-כלכליים. בנושאים האלה אין לנתניהו פתחון פה. הוא ייתפס עירום ועריה. במקום שנדבר בימים הקרובים על המסע (האסוני) שלו לוושינגטון, נדבר על המסע (האסוני לא פחות) של צעירי ישראל לדירה. הוא כבר לא מכתיב סדר יום. להפך. הוא נגרר. ועוד בצעקות.
נוסיף לכל אלה את החקירה הפלילית המתגבשת נגד בני הזוג נתניהו, ונקבל את תסריט הביעותים האולטימטיבי. נדמה לי שגם יהודה וינשטיין לא יוכל שלא לתת את ההוראה הנכונה. המפכ״ל אמר אתמול, און רקורד, את דברו. מי ששוכר את מגלגל העיניים המקצועי יעקב וינרוט, יודע שהוא בצרה. אפרופו וינרוט, אנקדוטה לסיום: כשפרצה פרשת הבקבוקים (זוכרים?...) מיהרו אנשי ראש הממשלה להציג תצהיר של נהגה לשעבר של הגברת, שמודיע שזו לא היא, זה הוא, הוא שניהל את החזרת הבקבוקים והיא בכלל לא קשורה לעניין, נעבעך.
והנה, זה עתה הבליח וינרוט לתוך הפרשה הזו והוא כותב מיד חוות דעת מלומדת ליועץ המשפטי, עם טיעון הגנה מנצח: גם אם זה נכון, אומר וינרוט, הרי ששרה היא שמצאה ומחזרה את הבקבוקים, ולכן על פי החוק הם רכושה, ולא רכוש המדינה. הלו, רגע, מה עם הנהג המסכן? הרי לפני רגע זה היה הוא? יכול להיות שהיא נישלה אותו מבקבוקיו? אכן, איזה עולב.