לפני קצת יותר מעשר שנים, כשהאמריקאים היו קצת יותר פטריוטים, או לפחות הרגישו ככה; כשהדגל של פוקס ניוז החל להתנוסס בגאון בפינה של המסך, ומיליוני אמריקאים חשו רגע של גאווה בכל פעם שפתחו את הטלוויזיה; כשאמריקה הרגישה את התחושה המשכרת של אימפריה היוצאת למסע נקם מהמוצדקים בתולדות הימים; כשמגישי טלוויזיה שברו את השיניים בניסיון להגות היטב מילים כמו מפלגת הבעת', תיכרית ובצרה - השתמשו מחלקות הגרפיקה של כמה ערוצי טלוויזיה ועיתונים בתבנית של חפיסת קלפים כדי להציג את המצוד אחרי הבכירים במשטר העיראקי.
סדאם חוסיין היה האס, ראש הממשלה שלו היה המלך, טארק עזיז זכה גם הוא בקלף ועלי הכימאי קיבל נסיך, או משהו מהסוג הזה. האמריקאים הרגישו שהם במשחק פוקר והיד שלהם מעולה. הם קטפו את הקלפים בתחושת עוצמה מסחררת. הסוף ידוע: סדאם נלכד בבור, נשלח לגואנטנמו ונתלה בבגדד, שאר הבכירים פוזרו כקלפים ברוח, ואמריקה התעוררה עם כיבוש ארוך שנים והאנגאובר מזרח תיכוני, שנמשך עד היום.
זו הסיבה לכך שכשג'ון קרי, שר החוץ של ארצות הברית, שלף שלשום את הקלף העיראקי בעימות עם בנימין נתניהו, היה ברור שנתניהו הפסיד. הוא הפסיד בניסיון שלו לשכנע שהעימות בינו לבין האמריקאים הוא ענייני, מהותי וקיומי ולא אישי ופוליטי. הוא נכשל, כי זה לא תלוי רק בו. הממשל האמריקאי עשה, וממשיך לעשות כל מה שהוא יכול, כדי להפוך את זה לאישי ופוליטי.
ארצות הברית הגיעה הכי נמוך בינתיים עם העניין העיראקי. הנה מצאו מי אחראי למערכה הכושלת והמדממת שכל אמריקאי מכה בה על חטא היוהרה של ג'ורג' בוש ודיק צ'ייני. קרי הפנה את העם האמריקאי לעדותו של נתניהו בקונגרס ב־2002. לא נאום לאומה, רק עדות קטנה של אזרח מודאג שנתן גיבוי למהלכי הממשל האמריקאי. כן, כפי שעשה אז גם ה״ניו יורק טיימס״ שחשב שטוב לפעול מול הרודן מהמזרח התיכון.
קרי הפך בדבריו את נתניהו למני נפתלי של הממשל האמריקאי. עכשיו רק חסר למצוא תמונות של ראש הממשלה עם ראשי גולדמן סאקס ומריל לינץ', ולקשר אותו למשבר הסאב־פריים שמוטט את שוק הנדל״ן בארצות הברית, והנה יש תוספת אמריקאית נאה לדוח הדיור של מבקר המדינה.
השבוע עברו אנשי הממשל משמירה אזורית לשמירה אישית. זה כבר לא מסרים ומתקפות באמצעות מתווכים, חברי קונגרס, סנטורים, פרשנים ועיתונאים, שמצטטים גורמים בכירים, כולל החתום מטה; אלא אישי, ישיר ומוחץ. קרי בשימוע בסנאט על כך שמי שמבקר את ההסכם עם איראן לא בהכרח מכיר את הפרטים, וסוזן רייס, היועצת לביטחון לאומי על ״פגיעה הרסנית במרקם היחסים בין ישראל לבין ארה״ב״. כפי שהערכנו, זה ימשיך ויחריף. תג מחיר אמריקאי למהלכי נתניהו.
הולך על הראש של נתניהו. קרי. צילום: רויטרס
הנזק לראש הממשלה כבד אך בלתי מדיד כרגע. הוא במסלול התנגדות אישי מול המנהיג החזק בעולם, וזה נוגע בעניין הכי רגיש לאזרחי ישראל: החברות עם ארצות הברית. אבל לצערם של האמריקאים יש בזה גם יתרונות לנתניהו. החרפת הקרב האישי מייצרת ציפייה לקראת הנאום. מי שרצה למסמס את המסר של ראש הממשלה עשה בדיוק ההפך. ככל שהם תוקפים יותר כך הם מעוררים יותר סקרנות אמריקאית ועולמית בנוגע למסר שנתניהו רוצה להעביר.
שלא בטובתו (וגם שלא בטובתם) נתניהו גרר את הממשל למערכת הבחירות בישראל. ניצחון שלו הוא ניצחון גם על אובמה. זה מערבון משובח בין ברק (אל תזכירו ששמי האמצעי הוא חוסיין) אובמה, שרוצה להתפשר עם האיראנים ולהביא שלום עולמי, לבין בנימין (פעם קראתי לעצמי בנג'מין ניתאי, כי רציתי להיות אמריקאי) נתניהו, מגן האומה היהודית מפני כוחות האופל והשחור, תרתי משמע. יש כאן נקודת התייחסות אמיתית: מנהיג מול מנהיג. כל השאר הם שחקני משנה בעימות הטלוויזיוני שערכה יונית לוי על תפקידי הניצבים בממשלה הבאה.
וזה מוביל אותנו ליתרון החשוב מכולם עבור ראש הממשלה בעימות עם האמריקאים: נתניהו נמצא במרכז העניינים. רק עליו מדברים, רק אליו מתייחסים.
ממתק או תעלול
הסיבה המהותית לכך שנתניהו לא נסוג בו מהנאום היא תפיסת עולמו הבסיסית. נתניהו הוא באמת שמרן. הוא תמיד מסתכל על האפשרויות היותר גרועות ולא על התקווה והתוכנית לפתרון בעיות העולם.
הקו שמנחה אותו הוא שאומנם העימות עם הממשל בעייתי ומזיק, אבל יכול להיות יותר גרוע. אם יהיה הסכם עם איראן, ישראל תמצא את עצמה באמצע המטווח שבין הרפובליקנים לדמוקרטים. אם יהיה הסכם בין הממשל לאיראן, ישראל לא תוכל לעשות יותר כלום. הרפובליקנים יתנגדו בכל כוחם וימקדו את הביקורת לקראת קמפיין 2016, והדמוקרטים יגנו על הנשיא. אם הנשיא האמריקאי הבא יתמוך בהסכם, אפילו עם שיפורים, ישראל תמצא את עצמה בקו ההגנה הראשון של הקבוצה הרפובליקנית, וכל אמירה ישראלית תתפרש כתמיכה במועמד הרפובליקני.
כל זה בהנחה שנתניהו ייבחר. כי האמת הפשוטה היא שהיחסים בין ישראל לבין ארצות הברית יישארו יציבים. הבעיה היא ביחסים בין נתניהו לממשל. היחסים יתוקנו בן רגע אם נתניהו לא ייבחר שוב.
נתניהו יכול היה לעשות תעלול מדיני אדיר, אם הוא לא היה מסובך כל כך בהצהרות ובפוליטיקה. הוא יכול היה להודיע על בקשתו לדחות את הנאום בקונגרס ל־18 במרץ, יום לאחר הבחירות. הרי ללא קשר לתוצאות האמת הוא עדיין ראש ממשלה. כך הוא היה מנקה את העניין הפוליטי, ורותם את ראשי המפלגות הגדולות למשלחת מיוחדת לנאום מדיני.
אנשיו טוענים שזה מסוכן מדי, משום שזה קרוב לתאריך היעד להשגת ההסכם עם איראן - 24 במרץ. מצד שני, הם כבר לקחו סיכון כשדחו את הנאום מאמצע פברואר ליום שלישי הבא. מתנגדי נתניהו אומרים שהוא לא מסוגל לעשות זאת, כי הוא מחויב מדי לשלדון אדלסון ולחבריו הרפובליקנים, שקנו כרטיס לקרב דמים עם הנשיא ולא רוצים ששום דבר יעמם אותו.
זה מביא אותנו לשאלת היום שאחרי הבחירות. בלי קשר לתוצאה הפוליטית, ברור שהממשלה הבאה נולדת נכה. המספרים לא מתחברים. זו תהיה ממשלה צרה או ממשלה בצרה, ומערכת הבחירות הבאה היא עניין של שנה וחצי־שנתיים. ראו הוזהרתם. אגב, זה לא פוטר אתכם מהחובה ללכת להצביע.
הכותב הוא הכתב והפרשן המדיני של ערוץ 2