בעניין הגרעין, נתניהו צודק. בעניין הגרעין האיראני, נתניהו אומר “כולה שלי” - וזו חובתו. רק אמירת “כולה שלי” הולידה את הסנקציות שחונקות את כלכלת איראן ואשר אילצו אותה להרפות מדהירתה לגרעין. גם היום, כשטהרן מוכנה לשקול חתימה על הסכם, על נתניהו להתמיד באמירת “כולה שלי”, כדי לייצר הסכם שניתן לחיות עמו.
גם מי שביקר את נתניהו על כי אינו חף משימוש פוליטי בעיתוי הנאום בקונגרס, ראוי שייחס משקל רב בהרבה לתגובה של נשיא ארצות הברית. המתקפה של ממשל אובמה נגד נתניהו צריכה להדליק נורה אדומה אצל כל יהודי. על רקע תמימות הדעים בישראל כי ההסכם המתגבש הוא רע, נכון להרפות מהביקורת כלפי ראש הממשלה כדי לבחון את ההתרחשות בעזרת פחות סימני קריאה פוליטיים ויותר סימני שאלה ענייניים.
המנטליות האמריקאית, החותרת לפתרונות אינסטנט, מתקשה להתמודד עם סבלנות הברזל שמגלים האיראנים נוכח הסנקציות הכלכליות שהושתו עליהם. החשש מאביב אסלאמי נוסף, שיוציא משליטה גם את איראן, מרפה את ידי הנושאים והנותנים מטעם העולם המערבי וגורם להם לשחרר לאיראנים חבל מסוכן בדיון על מספר הצנטריפוגות, על נוהלי הפיקוח ועל תקופת ההסכם.
לכאורה, אובמה אמור היה להיות אסיר תודה לנתניהו. דווקא התעקשות ראש הממשלה להגיע לקונגרס, לדבר נגד ההסכם ולהצביע על סכנותיו, אמורים לסייע לנשיא להעביר אותו אצל האיראנים. הרי אם ישראל מתנגדת, הם, האיראנים, יכולים לראות בהסכם הישג. כאשר מאשימים בישראל את נתניהו בכך שהוא מסכן את היחסים עם ארצות הברית עבור נאום שלא ישפיע, פשוט מעלימים את העובדות מהציבור. ראש הממשלה אולי לא רצוי בחדר הסגלגל, אבל 59% מהאמריקאים רוצים שיגיע לקונגרס וישמיע את דבריו.
רק 23% מתנגדים (על פי סקר שנערך לאחרונה במדגם מייצג שכלל 1,007 אמריקאים). זהו רוב עצום. נתניהו רצוי באמריקה. הציבור האמריקאי מעוניין לשמוע אותו. האם לכך אין השפעה על אובמה או על ההסכם שהוא מתכנן להציג? מילא נתניהו, שחשוד בעיני ישראלים רבים כמי שלנגד עיניו עומד רק המשך שלטונו ולא טובת המדינה, אבל מה עם אובמה? הוא הרי בעיני אותם ישראלים מנהיג הפועל באופן רציונלי וערכי.
האם ייתכן שהמנהיג הדגול נגרר לתגובה רגשית-ילדותית וחסרת אחריות, המובילה לסנקציות כלפי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, רק בגלל נאום חסר השפעה? משהו בלוגיקה של הדברים מביא בהכרח למסקנה אחרת: או שאובמה מאבד עשתונות בגלל כבוד, או שלנאום של נתניהו בכל זאת יש השפעה.
רק 23% מתנגדים (על פי סקר שנערך לאחרונה במדגם מייצג שכלל 1,007 אמריקאים). זהו רוב עצום. נתניהו רצוי באמריקה. הציבור האמריקאי מעוניין לשמוע אותו. האם לכך אין השפעה על אובמה או על ההסכם שהוא מתכנן להציג? מילא נתניהו, שחשוד בעיני ישראלים רבים כמי שלנגד עיניו עומד רק המשך שלטונו ולא טובת המדינה, אבל מה עם אובמה? הוא הרי בעיני אותם ישראלים מנהיג הפועל באופן רציונלי וערכי.
האם ייתכן שהמנהיג הדגול נגרר לתגובה רגשית-ילדותית וחסרת אחריות, המובילה לסנקציות כלפי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, רק בגלל נאום חסר השפעה? משהו בלוגיקה של הדברים מביא בהכרח למסקנה אחרת: או שאובמה מאבד עשתונות בגלל כבוד, או שלנאום של נתניהו בכל זאת יש השפעה.
בישראל מנהיגים יכולים להתעלם מדעת הציבור, מהפגנות. בארצות הברית זה עובד אחרת. הנשיא יכול להטיל וטו על החלטות הקונגרס, אבל לא על רצון הציבור. המבחן למידת ההשפעה של נאום נתניהו על המהלכים הוא מידת האהדה וההקשבה שלה הוא זוכה מהציבור האמריקאי. זו הסיבה לכך שאובמה רותח. אם היינו צופים בסתם ספין, הוא לא היה צובר גובה.
לו היו מציגים לציבור הישראלי את סוגיית המאבק בגרעין האיראני בצורה נקייה מפוליטיקה, כפי שהוא מוצג לציבור האמריקאי, היה כל אחד מבין שאותן סנקציות שהזחילו את איראן אל שולחן המשא ומתן היו פרי פעילותו של נתניהו. אלמלא האיום שלו למימוש אופציה צבאית עצמאית של ישראל באיראן, לא היו הסנקציות הללו באות כלל לעולם.
לו היו מציגים לציבור הישראלי את סוגיית המאבק בגרעין האיראני בצורה נקייה מפוליטיקה, כפי שהוא מוצג לציבור האמריקאי, היה כל אחד מבין שאותן סנקציות שהזחילו את איראן אל שולחן המשא ומתן היו פרי פעילותו של נתניהו. אלמלא האיום שלו למימוש אופציה צבאית עצמאית של ישראל באיראן, לא היו הסנקציות הללו באות כלל לעולם.
נתניהו בחר לשכב על הגדר בשביל ביטחוננו. הוא בחר להיות מושמץ מבית, מורחק מהבית הלבן, אבל לזעוק את זעקת השואה הגרעינית המאיימת. יכול להיות שהזעקה הזו מניבה גם דיבידנד פוליטי. אז מה?