"תראי איך כולם דוחפים פה. כולם ממהרים", אומר איש נעים סבר בתור לקופה בסופרמרקט. עכשיו הוא צריך שקית למצרכים שלו, ואני, שניצבת כחוצץ בינו לבין מתקן השקיות, לרגע הופכת לשקופה. הוא שולח את ידו מעבר לכתף שלי כדי לשלוף שקית מהמתקן, מחייך וממשיך בענייניו.
"חארות, ממש חארות", אומרת גברת בתגובה על הסרטון החדש שרץ ברשת, עם תפארת היצירה - הישראלי שמכה מאבטח שביקש ממנו לפנות את רכבו ממקום חניה השמור לנכים. בדרך היא ממרפקת ילדה קטנה, אדם מבוגר ושני סבלים עם ארגזים כבדים.
"אני המומה", אומרת אמא אחת שעומדת ליד מעמד התחפושות בחנות צעצועים ענקית בבירה, שלבשה חג לקראת פורים. "ממתי אחות בבית חולים לובשת ביריות?". גם העובדה שהיא מסדרת את המכנסיים שנזלו הרחק מתחת לקו המותן וחושפים שני פלחי עכוז לא מסתירה את פליאתה.
ארגוני הנשים יכולים להמשיך להתקומם נוכח הקטלוגים של התחפושות, שמרביתם שואבים את ההשראה מז׳אנר קולנועי ידוע. אנחנו יכולים להמשיך לצקצק בלשון ולדבר על "החפצה", "הסללה" ועוד מילים הלקוחות ממילון הפמיניזם, אבל האמת היא אחת. חג פורים הבא עלינו לטובה רק מחדד את מה שאנחנו יודעים או בוחרים להתעלם ממנו, במקום לתקן.
אם לפשט את העניין - כל הסיפור עם התחפושות שמעלות את חמתנו הוא הריכוז הגבוה בו הן מוגשות. כי התחפושות, בדיוק כמו הסרטון על הישראלי המכוער, הן השתקפות של מציאות שלמה. כשהיא מגיעה בתפזורת, נדמה שאפשר לשאת אותה בשקט. כשהיא מגיעה במסה, היא הופכת לאלה בראש.
במציאות הזו, ילדות מגיעות לחנויות בגדים שמציעות להן בעיקר דגמים מוקטנים של בגדי נשים בוגרות שאמורות לעמוד על דעתן, ואף אחד לא עוצר אותן. במציאות הזו, אנשים גונבים חניית נכה בלי למצמץ. במציאות הזו, אנשים נחרדים מגסות הלב של אחרים, במקום לעמוד מול המראה ולהסתכל לעצמם בעיניים. אבל את זה, אף תחפושת לא תוכל להסתיר. חג שמח.