אם יש גן עדן סוציאליסטי בישראל הוא אולי נמצא בנגב, במפעלי תשלובת כיל. בחברה מספרים על משכורות שמרבית עובדי חברות ההייטק יכולים רק להתקנא בהן. על תנאים נלווים שצריך לראות כדי להאמין, כמו שתי חופשות שנתיות מאורגנות בחו"ל, ושלא כמו בענף ההייטק, נלווה לכל אלה גם ועד עובדים חזק ובלתי מתפשר, המגן בקפידה על כל תג בהסכם הקיבוצי. שכרם הממוצע של עובדי הקבוצה, המורכבת ממספר חברות, הוא כ־40 אלף שקל לחודש. עובדים ותיקים מגיעים לכ־70 אלף שקל לחודש. יישובי הווילות הפורחים בנגב, כמו להבים, מיתר ועומר, מאוכלסים בחלקם הגדול על ידי התשלובת, שהיא המעסיק הגדול בנגב ומקור חיים לעשרות אלפי משפחות.

אחת המשרות הנחשקות בקבוצה היא יו"ר ועד העובדים. ארמונד לנקרי, יו"ר ועד מפעלי ים המלח, מרוויח 100 אלף שקל ברוטו לחודש. אבנר בן סניור, יו"ר ועד תרכובות ברום, משתכר 980 אלף שקל בשנה. ועל כולם מאפיל המנכ"ל סטפן בורגס, שעלות שכרו כ־450 אלף שקל לחודש.

לא רק עובדי התשלובת הענקית מרוצים. בעשור האחרון לפחות רוו גם בעלי החברה נחת. המוצר העיקרי שמייצרת כיל הוא אשלג המשמש לדישון בחקלאות. עד לפני שנתיים היה מחיר האשלג בשמיים, וכיל גרפה רווח שנתי ממוצע העולה על מיליארד דולר. כך אפשר היה לחלק משכורות עתק במקום לבזבז זמן מיותר על התמקחות קטנונית עם העובדים.

בשנתיים האחרונות התפרק הקרטל העולמי של יצרני האשלג, המחירים צנחו, הרווחים נשחקו לכחצי מיליארד דולר בלבד ב־2014. מול הפגיעה בהכנסות גדלו ההוצאות: הממשלה החליטה להגדיל במאות מיליוני שקלים את התמלוגים השנתיים שמשלמת כיל על זיכיון ההפקה מים המלח, והיא חויבה לבצע פעולות בשווי של כ־10 מיליארד שקלים למניעת הצפת רצועת המלונות לחוף ים המלח, כתוצאה מפעילות ההפקה. בעל השליטה בחברה, עידן עופר, עזב בינתיים את ישראל והשתקע בלונדון, שם, אומרים, המיסוי יותר נוח.

נוכח השחיקה ברווחיות החליטה הנהלת החברה על תוכנית התייעלות נרחבת, שפרטיה מתבררים בהדרגה. בתחילה הוחלט להתמקד בחברות המפסידות בקבוצת החברות, ובראשן החברה המייצרת ברום.

ההתחלה הייתה צנועה: פיטורי 113 עובדים בחברה הבת המפסידה רותם אמפרט. תנאי הפיטורים היו חלומיים: המפוטרים זכו לפיצויים נדיבים ולתשלום חודשי של כ־16 אלף שקל עד לפרישה. עובדים רבים היו עומדים בתור כדי לפרוש בתנאים כאלה. אבל ועד העובדים של החברה ועמיתיהם בחברות אחרות בקבוצה הבינו שמדובר בבלון ניסוי, ופתחו במאבק למניעת הפיטורים. בעקבות המאבק שונו אומנם תנאי ההסכם, אבל הנהלת כיל זכתה בניצחון אסטרטגי: פיטורים ראשונים (למעט תוכנית פרישה מרצון) שפתחו את הסכר.

המהלכים הבאים היו קשים יותר: היעד הבא הוא פיטורים של עוד 120 עובדים מהחברה המפסידה תרכובות ברום ו־135 עובדים מחברת מפעלי ים המלח, הרווחית. מרבית המפוטרים הם עובדים בגיל 55 ויותר, ולהם הוצעו הסדרים הדומים להסדר של רותם אמפרט: פיצויי פרישה נדיבים, תשלום חודשי נאה עד גיל הפנסיה ובסופו כמובן פנסיה מלאה. לעובדים צעירים יותר הובטחו פיצויים כפולים מהנדרש על פי חוק, כלומר שתי משכורות על כל שנת עבודה.

הוועד ניסה לנהל מו"מ קצר שנקודת הפתיחה שלו הייתה ביטול תוכנית הפיטורים ודיון על פרישה מרצון בלבד. הסכמה לקיצוץ של 5% בשכר הותנתה בקיצוץ מקביל בשכר המנהלים. ההנהלה סירבה, והחלה לשלוח מכתבי פיטורים שיתחילו להיכנס לתוקפם ביום ראשון הקרוב.

המפעלים המרכזיים של החברה הושבתו, אוהלי מחאה הוקמו מול מטה החברה בבאר שבע, וכולם טיפסו על העצים. בוועד ובהסתדרות המגבה אותו בטוחים שזו מלחמה על הבית: הפיטורים התקדימיים בכיל הם רק יריית פתיחה. כיל היא אומנם חברה ישראלית, אבל כמו חברות ענק אחרות, ישראל מהווה רק מחצית מעסקיה. היא אינה יכולה להעביר את מפעלי ים המלח לחו"ל, אבל אין לה בעיה לצמצם את פעילותה כאן ולהגביר במידת הצורך את הייצור במקומות אחרים. שלא כבעבר, יכולה כיל גם לעמוד בהשבתה ממושכת מבלי לקרוס.

יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, מדבר במונחים של הצלת התעסוקה בנגב, ומכריז על שביתות הזדהות רחבות היקף, אבל האסטרטגיה של הפיכת המאבק המקצועי לעימות פוליטי־חברתי אינה נוחלת הצלחה. הציבור אדיש, ראש הממשלה עסוק במסע הבחירות וממילא מעולם לא צידד במאבקי עובדים, והרי בדיוק לשם כך הופרטה כיל לפני 20 שנה: הממשלה לא יכולה הייתה לעמוד בלחצים הפוליטיים של הוועדים החזקים, והניחה שרק בעלים פרטיים יוכלו לייעל את החברה ולאפשר לה להתמודד עם תקופות שפל בשוק האשלג.

גם במפלגת העבודה מסתפקים בלא יותר מכמה מילות הזדהות רפות. ראשי הוועדים של כיל, כמו חבריהם בוועדים החזקים במשק, הם בעלי השפעה במרכז הליכוד. הם נמנעו משימוש בכוחם הפוליטי כדי ללחוץ על הממשלה להימנע מהעלאת התמלוגים שהיא גובה מהחברה. כעת מתעוררים ספקות לגבי השאלה אם יש בידם כוח פוליטי כלשהו.

המקדונלד'ס הבא

אם אתם בעסקי המזון המהיר, רשמו לעצמכם את השם "שייק שאק", אחד הסיפורים הלוהטים ביותר של ענף המזון בניו יורק, ועכשיו גם בוול סטריט. בארה"ב אוהבים את הסיפור על דוכן הנקניקיות בפארק, שהפך בתוך 11 שנים לרשת השווה מיליארד וחצי דולר. אבל זה לא באמת סיפור על מזל מטורף של דוכן נייד למזון מהיר במדיסון פארק.

הכי נכון יהיה להתחיל בדני מאייר, בעלי הרשת, בן למשפחת מלונאים, בחור יהודי שומר מצוות (בנוסח רפורמי) מסנט לואיס ומחלוצי קטגוריית "מזון מהיר לאנינים" (gourmet fast food). הוריו רצו שיהיה עורך דין, אבל הוא הלך ללמוד מדע המדינה, עבד קצת במערכת הבחירות לנשיאות של 1980 (בשירות המועמד העצמאי ג'ון אנדרסון), וכשלא יכול היה לסבול יותר את החום, עבר למטבח. מאייר החליט להפוך תחביב למקצוע, נסע לאירופה והשתלם בבישול במסעדות באיטליה ובצרפת, וכשחזר לארה"ב פתח ב־1985 את המסעדה הראשונה שלו ביוניון סקווייר.

במשך תשע שנים הוא התמקד בהצלחת המסעדה, עד שבאמצע שנות ה־90 החליט להרחיב את פעילותו ולפתוח מסעדות נוספות. מאייר דיבר על חוויית לקוח שהוא מתכוון להעניק לבאי הקפה־מסעדה. כולם דיברו אז על חוויית לקוח, אבל מאייר גם הצליח. "אני חושב שמה שמניע את העולם הוא ההדוניזם, מקדם העונג", שטח את הפילוסופיה שלו בפני כתב נודניק ששאל אותו לסוד הצלחתו. מאייר רואה במסעדות שלו עסק המשולב ותלוי בקהילה שבה הוא מוקם.

בשנות ה־90 הוא כבר היה לאחד השמות הלוהטים בענף הקולינריה העצבני של העיר. כולם פתחו וסגרו מסעדות בקצב מסחרר. גם מאייר פתח, אבל לא סגר. המסעדה ביוניון סקווייר זכתה לשלושה כוכבים יוקרתיים במדריך מישלן ובעקבותיה פתח מאייר עוד עשר מסעדות, שרק אחת מהן, שהציעה מטבח הודי, נסגרה.

"שייק שאק" התחילה ב־2004 כעגלת מכירה לנקניקיות בפארק, שהוקמה במסגרת מאמציה של עיריית ניו יורק להפיח חיים בפארק מדיסון, שסבל מהזנחה רבת שנים. ההצלחה הייתה מיידית כמעט, הדוכן הפך למסעדת מזון מהיר שהרחיבה את התפריט, והיום היא ידועה בעיקר בהמבורגר ובמילקשייק שלה. ההצלחה התפשטה במהירות, סניפים הוקמו ברחבי ארה"ב, ומאות לקוחות צבאו על הדלתות בימי הפתיחה. בשנים האחרונות נפתחו סניפי "שייק שאק" גם באירופה, במזרח הרחוק ובנסיכויות המפרץ. היום כוללת הרשת 63 סניפים, ומאייר הודיע על כוונתו לפתוח עשרה סניפים נוספים מדי שנה.

בסוף ינואר הונפקה "שייק שאק" בוול סטריט וביום המסחר הראשון זינקה המניה ב־130%. הונו של מאייר, בן 57, נשוי ואב לארבעה, מוערך היום ב־350 מיליון דולר. הוא מעולם לא ביקר בישראל, אבל אל תתפלאו לראות בקרוב תור ארוך של ישראלים ממרפקים ומתמרפקים בתור ל"שייק שאק" הישראלית הראשונה בתל אביב.