מישהי כמעט דרסה אותי השבוע. מילא אותי, היא כמעט דרסה את הכלב שלי, שאם היה קורה לו משהו, זה היה מטריד אותי הרבה יותר מאשר אם היה קורה לי משהו. בדרכנו לטיול הבוקר חצינו את הכביש במעבר החצייה מתחת לבית, ובעוד בנתיב אחד רכב שהגיע עצר לנו, נהגת אחרת פשוט המשיכה לנסוע.



למרבה המזל, היא נסעה לאט, מספיק לאט כדי לבהות בי בפרצוף סתום להפליא, ולא להבין מה אני עושה לה באמצע הדרך - ובכל זאת, להמשיך לנסוע. צרחתי עליה “מטומטמת!". קצת הצטערתי שלא העזתי לדפוק לה על הרכב. רציתי, אבל אז נזכרתי שרגע, בעצם, אני לא ערס. החרטה הכי גדולה שלי היא שלא הייתה לי מצלמה ביד באותו הרגע.



כמובן, אין שום סיבה שתהיה לי מצלמה, ואין גם סיבה לכך שהאייפון יהיה מכוון ב־ 8:00 לפנות בוקר, ובאופן רנדומלי לחלוטין, לצילום וידיאו, אבל קיבינימט, כמה הייתי שמחה אם הייתה לי מצלמה, רק כדי שאוכל לתעד את ההתנהגות המטופשת של הנהגת ההיא, שאפילו לא טרחה לבקש סליחה, ולחלוק את המפגש החזיתי שלי עם טמטום אנושי מזוקק בשעת בוקר מוקדמת.



אבל לא הייתה מצלמה, כאמור, כך שגם שיימינג לא היה. כל זה גרם לי לשאול את עצמי, האם באמת הייתי טורחת לשלוף את המצלמה, אילו היה לי זמן. נניח שגמד קטן, דג זהב או יובל המבולבל היה מפציע משום מקום ומציע לי להקפיא את הזמן ל־ 60 שניות, מספיק כדי לכוון את האייפון בזווית הנכונה (כולל הרעידות, בשביל האותנטיות) וללחוץ על “רקורד", האם הייתי עושה את זה? ומה אם אותה נהגת לא הייתה סתם איזו קוקטית לא ממש מאופסת, שיכולתי ללא שום של ספק לקרוע לגזרים, אלא נהגת אגרסיבית וצווחנית, כמו אותן “אחיות שוקולד" הידועות לשמצה מהשבוע שעבר, שהייתה צורחת לעברי “מה את, ערבייה?!", או לחלופין אחד מאותם שני גברים מקסימים שצרחו וקיללו את פקיד המלון באילת, אחרי שנעל להם את החדר? לא בטוחה שהייתי רוצה להתעסק איתם.



דווקא מוצאת חן בעיני המגמה הלא באמת חדשה הזאת, לתעד את מה שאוהבים לכנות כאן “הישראלי המכוער" ברגעי השיא (כלומר, השפל), ואז להעלות את הסרטונים לרשתות החברתיות ולראות איך כולם הופכים לרקמה אנושית אחת מצקצקת. כולנו נתקלים באנשים האלה על בסיס יומיומי - האנשים שחותכים אותנו בכביש באלימות, האנשים שמקללים, שדוחפים, שעוקפים בתור, שחושבים שהכל מגיע להם, שעדיין לא נפטרו משיטת התקשורת החביבה עליהם - צווחות הדדיות דרך החלון, רצוי בין 14:00 ל־ 16:00.



כולנו נתקלים בהם וכולנו מייחלים לנקמה, וכנראה שנמצאה הדרך - לבייש אותם מול כל העולם, כדי שעוד אנשים יוכלו לצקצק, והם יוכלו לחייך את החיוך האופייני ולהראות לנו שאנחנו מעניינים להם את קצה חבילת הטובלרון, שהדייל לא הסכים למכור. אבל לא לכולנו יש אומץ לשלוף להם מצלמה מול הפרצוף. לכו תדעו איך הם יגיבו, מה אם הם יעשו לנו משהו? או גרוע מכך, יעשו משהו לאייפון?



במקרה של סרטון השוקולד זה דווקא עבד לא רע. כוכבי הסרטון המבוישים מיהרו להתנצל, להכות על חטא, להתבייש. במקרה של גיבורי סרטון “פתח ת'חדר!" זה דווקא לא קרה. אחד מהאחים נשמע משוחח עם כתבת אתר מאקו ומתנער ממנה בדרכי נועם ונימוס סטייל “מה מעניין אותך מה היה שם?" ו"יאללה, חמודה, סעי". כלומר, יש כאן מגמה מסוימת של הסלמה גם בתגובות. הראשונים התפדחו עד עמקי נשמתם, האחרונים לא מבינים מה רוצים מהם בכלל.  



מה שהכי מטריד אותי הוא לאו דווקא אלו שהצליחו להשתלט על הפיד של כולנו בשבועיים האחרונים, אלא האנשים שהביאו אותם לשם. באמת הייתי שמחה לדעת מי הם אותם אמיצים יחידי סגולה, שהעזו לשלוף סמארטפון מול היצורים האלימים האלה. בעיני רוחי אני רואה פלוגה של גיבורי־על בגלימות צבעוניות. בשני הסרטונים ניכר שלא מדובר בצילום בסתר. להפך. בסרטון השני המצלם ממש ניגש ונעמד עם המצלמה מול פרצופו של אחד הצורחים. מה אפשר לומר? סחתיין על האומץ.



ייתכן שזה קשור לכך שהתופעה הזאת עדיין נמצאת בשלבי התהוות, כך שהמצולמים עדיין לא שרויים בהפנמה של הדבר. הם עדיין לא עושים את הקשר בין העובדה שיש אדם שמצלם אותם בסמארטפון שלו, לכך שבקרוב כל מדינת ישראל תדע עד כמה הם דומים לשד טסמני ב־ PMS, כשקצת מעצבנים אותם. היום הזה הרי עוד יגיע, ואותם ערסים יעברו את התהליך האבולוציוני הנדרש. לא כדי להתנהג כמו בני אדם מנומסים, חלילה, אלא כדי לעצור, לדאוג שמי שמצלם אותם יחדל מכך מיד, ואז לחזור לסשן ההשתוללות. כי שיימינג לא באמת מצליח לחנך מישהו. שיימינג אפילו לא מצליח לגרום להם לחשוב פעמיים. ערסים וויל בי ערסים. לפחות כשיש בינינו מסך, ואז עוד אחד ועוד אחד, הם מצליחים להפחיד אותנו קצת פחות.