רק מי שעיוור משנאה לנתניהו או ציניקן מלא רעל יכול היה שלא להתרגש מנאומו בקונגרס. זה היה נאום מצוין, ציוני, שדיבר לאוזניים ישראליות ואמריקאיות בו־זמנית, ואמר את כל מה שהיה צריך להיאמר בכישרון יוצא דופן. אני, מכל פנים, התרגשתי, והנאמנות שלי לנתניהו היא לא אוטומטית כלל, ההפך.
לאחר הקדמה שהייתה למעשה מס שפתיים לנשיא ולקונגרס, ובה הודה על התמיכה שמעניקה אמריקה לישראל, לעתים בגלוי, לעתים בסתר, נתניהו היה יכול לבוא עם שולחן נקי לנאום הזה ולבקש מה שהוא רוצה, מה שעמו צריך. להקדמת אסירוּת התודה הזאת הייתה עוד סיבה: רשימת ה"טובות" שעשה אובמה לנתניהו מציירת באור מעוות את כל אלו הטוענים שיחסי ארה"ב־ישראל במשבר, כי הם לא.
תראו כמה הקשר חזק וכמה מחויבות יש, בעיקר בעתות משבר. זו הייתה עקיצה פנימה, לאגף השמאלי הישראלי, כרוצה לומר: אתם מגזימים באופן פראי. ולא רק מילים תמכו בתחושה הזאת - גם ההרגשה שזהו המגרש הביתי של נתניהו, המעורה בבעיות הבריאותיות של חלק מהסנאטורים, וכמובן האהדה העצומה שלה זכה.
כעת, לאחר שהרגיע את חברי הקונגרס, אחרי שהבהיר להם שהוא בצד שלהם ולא בא לתקוף או לפלג, יכול נתניהו להתחיל להצביע על הטעות שעושה ארה"ב, טעות היסטורית בקנה מידה עולמי. אלמלא היה עושה כן, מתנצל ואחר מאשים, היו אוזני שומעיו אטומות וראשם מלא מבוכים ודרקונים. במקום להקשיב בראש פתוח ובלב פתוח, היו יכולים חברי הקונגרס להיות שקועים ברעל שבו הציפו אותם בשבועות האחרונים. לכן הייתה ההקדמה כה חשובה.
נתניהו שרטט את דמותה של איראן כמדינה הבולעת מדינות אחרות, ש"כבשה" כבר ארבע מדינות באזור וצופה אל העתיד בתיאבון לעוד. כדי לחדד את המסר שאיראן שווה הרוע המוחלט, השווה אותה לדאע"ש, שהוא ללא ספק הרוע המוחלט מבחינת העולם המערבי, ואמר שדאע"ש ואיראן - אחד הם. ההבדל הוא שלדאע"ש יש יו־טיוב וסכין קצבים, ולאיראן עוד מעט תהיה פצצת אטום.
התזה המרכזית של נתניהו, שאותה ניתן ללמוד מספריו, היא שאין לקיים משא ומתן עם הטרור בכלל, ובטח לא מעמדת נחיתות, כי זה מגביר את התיאבון של הטרור. את זה הוא יכול להגיד בארה"ב. בישראל משפט כזה לא היה עובר, כאן יודעים שהוא נמר של נייר.
נתניהו לא חשש לבוא, למרות ההפחדות מבית ומחוץ, ולהגיד לאמריקה ולנשיאה שהם שוגים. "מספרים לנו שהאלטרנטיבה להסכם הרע הזה היא מלחמה, זה לא נכון. החלופה להסכם רע היא הסכם טוב", הצהיר.
לא מדבר, עושה
נתניהו מבין איך הנפש האמריקאית פועלת. הוא לא התנצח ברמה המוכרת לנו שהייתה נהוגה לרוב עד כה בהסברה הישראלית, שבה אנחנו מתחרים על מי יותר מסכן, מי יותר סובל. הוא הבין שבתחרות הזאת אנחנו מפסידים פעמיים: ראשית, אנחנו לא יותר מסכנים, ולא משנה כמה נתמקד בקשיים שלנו; ושנית, האמריקאים לא אוהבים לוזרים.
התסריט האהוב ביותר על האמריקאי הוא גיבור שבהתחלה הוא סוג של אנטי־גיבור, איזה נו־באדי דפוק שנתון להתעללויות שונות, ובסוף התהליך הופך לגיבור אמיתי, המתעלה מעל ומעבר לקשיים של עצמו ושל המציאות. זה הסיפור שמכר נתניהו לקונגרס. אנחנו מנצחים. קמנו מאפר ההשמדה האירופית, ואנחנו יכולים להתמודד עם כל צרה שלא תבוא, עד כדי כך אנחנו חזקים ומנצחים. זה סיפור טוב וחזק, ואחרי שהופנם, ארה"ב רוצה אותנו כחברים. כי אנחנו מנצחים, כי אנחנו גיבורים, כי אנחנו מעוררי השראה.
הסיפור הזה הפך אותנו מקבצנים יהודים, שמחזרים על הפתחים של מעצמות העולם בבקשה להצלה, לכאלה שאומרים "אם נהיה לבד, נסתדר לבד. אבל אנחנו לא לבד, אתם לצדנו".
האם נתניהו דיבר גם אלינו, הישראלים? יש שיאמרו שהוא דיבר רק אל הישראלים ושמטרת הנסיעה הזאת היא עוד כמה מנדטים לליכוד בבחירות. אני לא חושבת שזאת הייתה מטרת נסיעתו העיקרית, ובין כך ובין כך הוא דיבר אל 5־6 המנדטים שצריכים שראש הממשלה שלהם יהיה "גבר" ויעמוד מול הנשיא האמריקאי.
האווירה בישראל איומה לנתניהו. הוא היה צריך לצאת ולהראות לכל המלעיזים איך הדברים נראים מבחוץ. כן, הוא משווה את עצמו ללוי אשכול ולדוד בן־גוריון שהלכו נגד העמדה האמריקאית, ולא, הוא לא רק מדבר - הוא גם עושה. האיום שהונח בקונגרס השבוע הוא לא סתם מילים: הוא אזהרה מפורשת.
השמאל ומה שמנסה למצב עצמו כמרכז תוקפים את נתניהו בצביעות בזויה. כאשר מאיר דגן, יובל דיסקין וגבי אשכנזי מפמפמים השכם והערב שראש הממשלה הוא פחדן על כך שלא תקף באיראן כשהיה יכול ועכשיו מאוחר מדי, הם שוכחים להזכיר לציבור דבר אחד: אתם התרעתם, אתם הפחדתם, אתם זרעתם אימה בקבינט לבל נתקוף.
מבחינת שלישיית "הרוב החדש", שמקבלת גיבוי מחבק מהתקשורת, נתניהו לא יכול לנצח בשום מקרה: לו היה תוקף באיראן, היה עושה טעות נוראה המנוגדת להמלצות ראשי מערכת הביטחון, וכעת, משלא תקף, הוא יוצא חסר אופי וחוט שדרה.
השמאל הישראלי פתאום הפך למחרחר מלחמה. הוא רק צריך להחליט מה הוא רוצה ולדבוק בהחלטתו. האם צריך לתקוף באיראן או לא? ואם הוא אומר שכן, כפי שהוא אומר פתאום עכשיו, שלא יבוא בטענות לראש הממשלה אחר כך.