היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, הודיע בסוף השבוע החולף כי הורה למשטרה/פרקליטות לבדוק/ לחקור (מה ההבדל?) את הפרשה הידועה כפרשת ״מעונות ראש הממשלה״, אך הוא הנחה את גורמי האכיפה לבצע את החקירה רק לאחר הבחירות. זו החלטה נכונה, חכמה, אחראית ובעתה.
הבעיה היא שהחלטתו אינה נסמכת על חקיקה, אלא על שיקול דעתו ועל ההנחיות הפנימיות שהיועץ המשפטי מנחה, מפעם לפעם, את הפרקליטות והמשטרה. ספק רב אם אלו מהוות תחליף ראוי לחקיקה על ידי הארגון היחיד שהוסמך לכך על פי החוקה הישראלית.
מני מזוז, היועץ המשפטי הקודם, סבר אחרת. בעניינו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הוא לא גילה את אותו שיקול דעת חיוני שגילה וינשטיין בעניינו של נתניהו. דווקא בימים קריטיים שבהם נדרש מלוא תשומת הלב של ראש ממשלה לעניינים מדיניים - בזמן מבצע עופרת יצוקה ובעת שביקרו בארץ נשיא ארה״ב ומנהיגי עולם אחרים - מזוז לא התחשב והורה לחקור את אולמרט (לשם הגילוי הנאות, יש לי היכרות אישית עם נתניהו ועם אולמרט).
פרקליט המדינה לקח צעד אחד קדימה, והורה לקיים הליך של עדות מוקדמת למשה טלנסקי, עדות שהכפישה את אולמרט בלא שניתנה לו הזדמנות הוגנת להתגונן נגדה, מה שבסופו של דבר הביא להחלטתו להתפטר מתפקידו ולהקדים את הבחירות.
אבל לא זו הבעיה העיקרית: לפחות על פי עדויות מהימנות אחדות, אולמרט היה באותה שעה בהישג יד ובטווח נגיעה מהסדר רחב ומקיף עם הרשות הפלסטינית, והמהלכים המשפטיים חיסלו, לפחות לכאורה, את הסיכוי להסדר שהסתמן.
חקירות של ראשי ממשלה הפכו בשנים האחרונות לעניין פופולרי- סדרתי: יצחק רבין נחקר בפרשת הדולרים, אהוד ברק בעניין העמותות, אריק שרון בעניין האי היווני וקבלת הלוואות, שמעון פרס בעניין מימון בחירות אסור, וגם כאמור אולמרט ונתניהו.
כשראש ממשלה מוסט מתשומת הלב הנדרשת ממנו לניהול ענייני המדינה ונדרש להשקיע שעות על גבי שעות בפגישות עם עורכי דינו ויועציו, בחיפוש מסמכים מזכים ובטיהור שמו ומעשיו, זה לעולם בא על חשבון ניהול המדינה. ומי שמפסיד, בערבו של יום, הוא הציבור הרחב.
שמירה על טוהר המידות וחקירת חשדות הן בהחלט דבר מחויב וחיוני בכל מדינה, השאלה היא העיתוי, שכן גם זה אינו חזות הכל. מה עוד שחלק גדול מהחשדות המוטחים בפוליטיקאים בכלל ובראשי ממשלה בפרט מתגלים מאוחר יותר כחסרי שחר וללא בסיס. כך למשל, מכל ראשי הממשלה שנחקרו עד כה רק אחד הועמד לדין בסופו של דבר, וגם עניינו טרם הוכרע סופית ולא מן הנמנע שיהיו הפתעות גם בעניין זה.
הגיעה העת שמדינת ישראל תאמץ בחקיקה ראשית של הכנסת, את המודל הקיים בחלק ממדינות אירופה ובארה״ב, שעל פיו אין חוקרים ראש ממשלה מכהן. אין מדובר באיסור גורף, שכן אם מתגלה שראש הממשלה היה שותף, חלילה וחס, למעשה רצח, לבגידה, להברחת סמים, לאונס וכיוצא בזה, כי אז מובן שהוראות החוק הזה לא יחולו עליו. אלו הן הבחנות שניתן בנקל לקבוע אותן בחקיקה ראשית.
זה נכון, קיים חשש קל שאם אדם לא ייחקר על חשדות המיוחסים לו, יהיה בידו זמן לשבש הליכי חקירה, להשפיע על עדים ולהשמיד ראיות. אך מדובר בחשש שהוא כמעט תיאורטי, וגם אם הוא אמיתי, הוא שווה בנזק המלך. שהרי ענייני המדינה, ביטחון האזרחים, רווחת התושבים ושלום הציבור חשובים יותר, או לפחות לא פחות, ממלחמה עיקשת למען טוהר המידות.
הדברים נכונים גם כשמדובר בערב בחירות, משום שהמשוואה הלוגית היא פשוטה: אם יתברר שהחשדות נגד ראש הממשלה המכהן אמיתיים, כי אז ניתן יהיה להדיח אותו. לעומת זאת, אם יימנע ממנו להתמודד בשל החשדות והחקירות המתנהלות נגדו, ולאחר הבחירות יתברר שהן לא העלו דבר, אין אפשרות חוקתית להחזיר אותו לכהונתו.
לכן זה הזמן, ערב בחירות, כשאיש עוד לא יודע בוודאות מי יהיה ראש הממשלה הבא, לתקן את התיקונים הנדרשים בחוק כדי שכולנו נרוויח.❖