אורסון וולס: ״גבר צעיר הולך למסיבת החתונה החגיגית ביותר שנערכה אי פעם בכפר. כל המשתתפים לבושים במיטב בגדיהם ומתנהגים בנימוס. בדיוק כאשר האימאם עומד לברך את בני הזוג וכולם משתתקים, תוקע הגבר הצעיר את הנאד הרועם ביותר שנשמע אי פעם בכפר. הוא כה נבוך ואומלל שהוא מסתובב ונס על נפשו. הוא גונב גמל, רוכב עליו מחוץ לכפר, מחוץ לגבולות הממלכה ועד קצה העולם. שם, בקצה העולם, הוא מצליח במעשה ידיו ומתעשר. ברבות השנים והוא כבר איש זקן, הוא מחליט לשוב לכפר ומביא איתו שיירה גדולה של חמורים וגמלים עמוסה מתנות. כאשר הוא מתקרב לכפר הוא חולף על פני שתי נשים שעובדות בשדה. הן מביטות בו ואחת אומרת: 'תראי פטמה, זה הבחור שהפליץ בחתונה'".
הסיפור מופיע בספר ״ארוחות הצהריים שלי עם אורסון: שיחות בין הנרי יגלום ואורסון וולס״ שראה אור ב-2013 והוא עדות לעובדה שוולס היה אחד ממספרי הסיפורים הגדולים של זמננו וקולנוען שנאבק במהלך חייו הקצרים לנצח את הגאונות שממיטה על אנשים צעירים נכות כרונית והופכת אותם לבני ערובה מובסים, ממורמרים ומורעלים בכעס מפעפע כלפי בני זמנם עד שחייהם נקפדים בחטף וממוחזרים לעייפה על ידי נושאי כלים ומעריצים המשוררים בשבחם. הרכילאים בפרוטה שמחזרו את אורסון וולס עד זרא עשו מכך קריירה לא רעה כלל. קודם היה זה פיטר בוגדנוביץ' שכתב על וולס מאמרים, ספרים ותמלילי שיחות והיה, בין השאר, במאי בינוני עם סרט אחד טוב (״הצגת הקולנוע האחרונה״) והשאר מיותרים. החליף אותו הנרי יגלום שניסה להידחף לסצינה הקולנועית עם כמה סרטים פסבדו-משעשעים והיה הראשון שהקליט את השיחות. וולס מת חמישה ימים בלבד אחרי ארוחת הצהריים האחרונה שלו עם יגלום.
כמעט מהיום הראשון לפתיחתה ב־1973 הפך וולס את ״מה מזון", מסעדה צרפתית קלאסית בלוס אנג'לס, לביתו השני. מי שרצה להתבונן בו או לדבר איתו עלה אליו לרגל בשולחנו הקבוע, שם ישב במלוא גודלו ומשמניו עם קיקי, כלבת הפודל הקטנה שלו מנמנמת במיטתה למרגלותיו, מחכה שאדונה יפטם אותה במטעמים מצלחתו. למעטים שוולס העריך כי יישאו בנאמנות את הבשורה על פיו את כברת הדרך הראויה, כמו בו־ גדנוביץ' ויגלום, הניח וולס לבלות במחיצתו. את האחרים, שמיד התברר לו שאינם נושאים בכליהם מזוודה עמוסה במזומנים שתאפשר לו לסיים את אחד מעשרות הפרויקטים הקולנועיים הלא גמורים שנותרו באמתחת הקוסם שלו, גירש מעל פניו בתקיפות מנומסת.
״מה מזון" נסגרה בידי בעליה פטריק טרייל בסתיו 1985, כחודש אחרי מותו של וולס. ההחלטה לסגור התקבלה לפני מות הסועד המפורסם ביותר בה. בדרך כלל ממשיכות מסעדות לתפקד אחרי מותם של מי מאיתנו שנהגו לסעוד בהן, אבל במובנים רבים מתה ״מה מזון" עם וולס. היא שבה ונפתחה באתר אחר בבעלות חדשה אבל לא שבה לימי גדולתה. את השף האוסטרי וולפגנג פאק שעשה אותה ולימים הפך לאחת מאושיות האוכל הגדולות באל־איי עם ״ספאגו", ״שינואה" ואחרות, שנראה בעיני שוורצנגר קטן, גם בשל מראהו וכוחנותו הקולינרית, וולס לא אהב. ״אינני אוהב את וולפגנג" הוא אומר ליגלום בספר, ״הוא חרא קטן. הוא איש קטן ונורא בעיני״.
למה אורסון וולס? למה עכשיו? משום שהוא תמיד הסיפור הטוב ביותר בעיר ואם חרב מעיין האנקדוטות שסיפר בעצמו ושסיפרו עליו גם כשהן מוקפות בשומנים מיותרים כאיש עצמו, תמיד חבוי בתוכן גרעין קשה של הומור, גאונות, חוכמת חיים ותבונה נדירה, לראות את העולם כשם שהיה ללא כחל ושרק. גם משום שבגיל 25 כתב, הפיק, ביים ושיחק ב״האזרח קיין״, הסרט האמיץ תוכנית וחזותית שיצא ישירות נגד וויליאם רנדולף הרסט, טייקון התקשורת ואחד האנשים העשירים, החזקים והמושחתים באמריקה, החלטה שהבטיחה את מותו בעריסה של הסרט אף שברשימות רבות הוא מופיע כסרט האהוב והנחשב ביותר בתולדות הקולנוע. וגם משום שבחודש מאי השנה ימלאו מאה שנה להולדת וולס ובאוקטובר ימלאו 30 שנה למותו.
ולא פחות חשוב, על פי ה״ניו יורק טיימס״ אנחנו למדים שנחתמה עסקה להשלמת סרטו ״צדה האחר של הרוח״, אחד מ-20 סרטיו הלא גמורים ואחד החשובים שבהם, לציון יום הולדתו המאה. את הסרט עמלים לסיים המפיק פרנק מרשל ובוגדנוביץ' על פי הוראות העריכה המפורטות שוולס השאיר (הוא השאיר הוראות עריכה קפדניות לכל סרטיו הלא גמורים). וולס השקיע 15 שנה בפרויקט והותיר 45 דקות ערוכות ועשר שעות של חומר גלם מצולם. סיפורו של אורסון וולס, כתב המבקר מייקל ווד ב״ניו יורק רוויו אוף בוקס״ היוקרתי, הוא שני סרטים המוקרנים במקביל: הראשון הוא סרט על במאי שלא יביים סרט נוסף בחייו אבל אם יתמזל מזלו יאכל ארוחות צהריים רבות. והשני על ארוחות הצהריים שבהן ידבר בהרחבה כמי שעם סוף הארוחה ישוב אל אתר הצילומים כדי להמשיך ולביים את סרטיו הרבים.
•• •
אינך מתיישב לכתוב על אורסון וולס מבלי לפחות לעשות את עצמך צופה באחד מסרטיו המיתיים. זו אינה חובה תחקירית מכבידה מדי ואני חושב שבחירתי ב״מגע של רשע״ (1958) שראה אור לאחרונה בגרסת בלו-ריי משופצת ומגולחת למשעי, לא הייתה בלתי מודעת. זהו אחד מסרטיו הגדולים של וולס. אולי טוב יותר מ״האזרח קיין״ אם ידחקו את גבי לקיר. ודאי בשל, אמיתי ואקטואלי יותר וגם בו לא יצליח הצופה לזהות את הגבר הנאה בן ה-47 מתחת לאיפור גאוני בתפקיד השוטר המושחת האנק קווינלן. הטרגדיה הוולסיאנית כולה מקופלת ב״מגע של רשע״ עוד לפני שגופתו השמנה והירויה נופלת למי התעלה המעופשים בווניס, קליפורניה, שבה צולם וצפה אל הנצח. זה אחד מסרטיו הנפלאים שהסגירו את מחלתו כבמאי שלרוב ערך בזריזות את סרטיו, השאיר קאט ראשון בידי מפיקיו ונעלם רק כדי לחזור ולגלות - הפתעה! הפתעה! - שגרסתו הייתה גדולה עליהם והם ערכו אותה מחדש בהתאם לזכותם בחוזה.
אורסון וולס בסוף חייו. הסיפור הטוב ביותר בעיר. איור: נעמי ליס-מיברג
את הגרסה האולטימטיבית והמוצלחת של ״מגע של רשע״ ערך וולטר מרץ', מי שהיה העורך הקבוע של קופולה, על פי 58 עמודי הוראות שהשאיר וולס. ״אני סובל מתסמונת הרס עצמי״, אמר וולס ליגלום, ״אבל לא ציפיתי שחברי יהרסו אותי״. הערה כוללנית מנהמת לבו המתייחסת גם ל״מגע״. זה הגבר המגודל והמנותק מהמציאות שמצץ את לשד החיים עד תום כמו משפחה איטלקית החולקת את העצמות החלולות של אוסו-בוקו, שלקחו לו את המזחלת בגיל 4 ולא חדלו לקחת ממנו עד מותו.
על תפקיד המזחלת ״רוזבאד״, הכינוי שהעניק הרסט לערוותה של פילגשו השחקנית מריון דיוויס, הודה וולס שהיה לא יותר מ״גחמה פרוידיאנית בדולר״, אך שב וחזר אל השטיקים הזולים והמיותרים שהצטופפו לצד גדולתו. כבר ב״מגע״ חזתה מרלן דיטריך, בתפקיד טאנה, המדאם הצוענייה הקוראת בקלפים, כי אין לו עתיד. ״כל העתיד שלך משומש״, אומרת דיטריך במבטאה הגרמני הכבד. ספרי לנו מי היה, שואל שוטר את דיטריך. ״הוא היה גבר אמיתי. אבל מה זה משנה מה אומרים על אנשים?״, היא תוהה.
הוא אהב לאכול בעיקר אוכל צרפתי קלאסי. בצעירותו נמלט מהמפיק אלכסנדר קורדה והסתתר בפונדק חביב עליו בצרפת. כאשר נושיו הקולנועיים עלו על עקבותיו, הוא היה בעיצומה של ארוחה: ארטישוקים טריים מפרובאנס שאותם אכל עם רוטב אנשובי. קערה גדולה של בויאבז ועוף צלוי. תמיד היה מודע למראהו. הר אדם רחב כחבית צועד בכבדות אף על פי שהעדיף לשבת. הולך ראו אותו בעיקר כאשר תיעדו אותו מצלמות האולפן צועד אל עבר כיסאו באחת מתוכניות האירוח הרבות שבהן הרבה להשתתף בערוב ימיו.
מכל חטאיו הייתה הגרגרנות הגרועה ביותר. היא ניכרה במראהו. היא ניכרה בבדיקות הדם שלו. ״אני חושב שאכילה היא הפשע הפחות מסוכן מכל הפשעים, מכיוון שהיא דבר חיובי. מי שאוכל הרבה חוגג את הדברים הטובים בחיים. גרגרנות היא פשע אבל נהנים כהוגן״. כאשר הסתבר כי וולס לא יחזור על הישגו האלמותי של ״האזרח קיין״, החלו לעוף בדיחות על משקלו. כיצד מכינים לאורסון וולס גולאש? קודם שוחטים עדר של פרות. במהלך אחת מארוחותיו עם יגלום ניגש אליו ריצ׳רד ברטון. אורסון, כמה טוב לראות אותך, אמר ברטון. אליזבת (טיילור - ר״מ) כאן והיא מאוד רוצה לפגוש אותך. האם אני יכול להביא אותה לשולחנך? לא, ענה וולס, כפי שאתה רואה אני באמצע ארוחת צהריים. אבוא לומר שלום בדרכי החוצה...ישבתי בחדר האיפור בעת צילומי ״קיין״ ולצדי ישבה קתרין הפבורן עם ניירות הגירושים שלה וסיפרה לי בפירוט מלא כיצד הווארד יוז זיין אותה והשתמשה בכל המילים הגסות שהכירה. לא משהו שהיית מצפה מהפבורן, לא?
הוא סלד מהומואים בתעשייה כטרומן קאפוטה, מונטגומרי קליפט וטנסי וויליאמס. טנסי וקנת' טיינן נסעו לקובה כאורחיו של פידל קסטרו, סיפר ליגלום. היו שם אנשים נוספים כולל צ׳ה גווארה. טיינן דיבר קצת ספרדית רצוצה וקסטרו דיבר אנגלית לא רעה כלל. אבל טנסי השתעמם וישב בצד. הוא סימן בידו לעבר צ׳ה: אולי אתה יכול ללכת ולהביא לי כמה טאמליס? ברוק שילדס כל כך מטומטמת שהיא נכשלה בבדיקת המשטח שלה.
כאמריקאים אחרים בני זמנו הוא היה אנטישמי סמוי. אותו סיב דק של אנטישמיות לטנטית שעבר גם בהמינגוויי, אנטישמי מהזן שיכול להתחזות לאוהב יהודים. על חלק ממכתביו חתם המינגסטין. אני שונא את הפיזיות של וודי אלן ואת המראה שלו, אמר וולס ליגלום, קרוב משפחה רחוק של גברת רעיה יגלום מישראל. אני לא יכול להביא את עצמי לדבר עליו. הוא חולה במחלה של צ׳רלי צ׳פלין. שילוב של יוהרה עם נחבאות אל הכלים שגורמות לשיניים שלי לחרוק. אחד שמדבר בשקט ומתקפל עד שהוא כמעט נעלם בחברה, אבל יהיר ומתנשא בצורה יוצאת דופן. כזה שמציג את הפן הנחות שלו כדי להצחיק ולהשתחרר מכל העכבות שלו. כל מה שעשה על המסך היה טיפולי. היהודים השאירו את ההתנהגות הזאת באירופה. הם באו לישראל והוציאו את ההתנהגות המגונה הזאת לגמלאות. אבל התיאטרון שלהם משעמם. הקולנוע שלהם משעמם. הציור והפיסול שלהם משעממים.
הזמן היחיד שהמוזיקה שלהם שווה משהו זה כאשר זובין מהטה, הינדו, מגיע לנצח על הפילהרמונית שלהם. כל כנר שהיה שווה משהו היה יהודי. כעת כל הטובים הם יפנים ואוריינטלים. פריץ לנג שאמו הייתה יהודייה, סיפר לי שיוזף גבלס שעמד בראש תעשיית הקולנוע הנאצית, הציע לו להיות ארי לשם כבוד. מעטים בלבד זכו בכבוד המפוקפק הזה. לנג אמר לו: אבל אני יהודי, וגבלס ענה: אני מחליט מיהו יהודי! זה היה הרגע שבו הבין לנג שהגיע הזמן לעזוב את אירופה. זה כמו שיהודים הונגרים זקנים מעריצים את הקיסר פרנץ יוזף, מכיוון שהיה המנהיג היחיד שלא תמך בפוגרומים. הוא לא היה ליברל חלילה, אבל לא הסתובב ברחובות והכה יהודים על הראש.
ההופעה האחרונה בטלוויזיה ב"בלשים בלילה". צילום: IMDB
איך קוראים לחור התחת שביים את ״בית החיות״? ג׳ון לנדיס! חתיכת חרא. לא עוזב אותי לנפשי. מתקשר אלי ללא הרף ונותן לי הצעות כיצד לעשות סרט בצורה הכי פטרונית. הוא עלול להגיע לכלא בגלל מה שקרה לוויק מורו ולשני הילדים בצילומי ״אזור הדמדומים״ (מורו והילדים נהרגו מהתרסקות מסוק שהנמיך טוס בצורה מסוכנת ובניגוד לכללי הבטיחות הנהוגים - ר״מ). אתה יודע שהוא התקשר אלי כדי לתת לי הצעות לתסריט ביום שהוגש נגדו כתב אישום?
מייקל קרטיז שביים את ״חלף עם הרוח״ ואת ״קזבלנקה״, במהלך הצילומים שלו הייתה סצינה עם ניצבים רבים שביניהם היו גם שחורים. קרטיז אומר: כל הלבנים לכאן וכל הכושים לשם. השתרר שקט מעיק ועוזר הבמאי אומר לו בלחישה: מר קרטיז, נהוג לומר ״כל השחורים״ ואתה אמרת ״כושים״. אז קרטיז אמר: או-קיי, כל הכושים השחורים לשם
.•••
בשנות ה-70 היה וולס אחד האורחים המבוקשים בתוכניות האירוח בטלוויזיה. הוא ידע לספר סיפור כהלכתו. הייתה לו נוכחות כריזמטית. הוא היה הגאון שירד מנכסיו הרוחניים, מישהו שכולם אוהבים לראותו משתטה. הוא ידע כי מזמינים אותו על תקן קוריוז אבל הוא אהב להופיע. לכן הופיע אצל מרב גריפין, מייקל דאגלס וג׳וני קרסון. הם סיפרו בדיחות על חשבונו והוא צחק איתם בקולו הרועם. חלק מהזמן הביאו לו חיות, קופים, חתולים וכלבים, ואלה טיפסו עליו והוא נהג בהם בנימוס של אוהב חיות אמיתי. הוא כבר היה חולה. משקלו וסגנון חייו הרגו אותו. הרופאים אמרו כי אם ימשיך לאכול ימות. לבו היה חלש. הכבד שלו היה תחת מצור. לחץ הדם שלו היה בשמיים.
לרגע קצר, בתחילת שנות ה-80, נדמה היה כי וולס בחר בחיים. הוא עשה דיאטה. אבל כיצד עושה דיאטה מי שכל חייו אכל ושתה ממיטב המטבח והיין הצרפתיים? הוא נהג לפתוח בקבוק שמפניה ״מואה א שנדון" לארוחת צהריים שאותו שתה בגפו. הוא המשיך עם נקניק דם ותפוחים שאותם קינח בבקבוקבוז'ולה. אחר כך עבר לפאטה ברווז ולסטייק פורטרהאוס ענק ומדמם ולקינוח מוס ארמניאק עם ארבע-חמש כוסות קלבדוס לעיכול וכמה ספלים של קפה שחור חזק. כחלק מהדיאטה היה עליו להיגמל מהרגל חיים של שתיית וודקה קפואה, והוא עבר לשתות פרייה עם לימון, החלטה משתלמת שהביאה לפנייה מיצרני פרייה שישתתף בפרסומות בשירותם. את אורחיו בשולחנו ב״מה מזון״ נהג לראיין בעת הארוחה. ״תאר לי את טעמו של הלובסטר?״, נהג להציק לאורחיו, ״בוא נדבר על המנה האחרונה. האם היא אוורירית?״.
בשנותיו האחרונות השתתף בפרסומות רבות בטלוויזיה. בעיקר ליין בשם ״פול מאסון״. לא יין שהייתם שותים בחדווה אלא כיין קידוש עם הילדים בסדר פסח. הוא היה זקוק לטייקים רבים. זיכרונו בגד בו והוא שכח את התסריט גם כאשר עמדו מולו עוזרי הפקה עם כרטיסים ועליהם שורות הטקסט שלו באותיות מאירות עיניים. הנה אורסון וולס, בחולצה אדומה כאש, במידה xxxxl, קורא ספר ליד שולחן זכוכית. ״מרגרט מיצ׳ל התחילה לכתוב את 'חלף עם הרוח' בשנת 1926 וסיימה אותו אחרי עשר שנים״, קבע כמי שזה עתה הנצה האנקדוטה השולית בזיכרונו והשגיח פתאום כי הוא מוקף צופים. ״כתיבת ספר מעולה״ - וולס השתתק במה שדרמטולוגים מכנים ״פאוזה הריונית״ שהיא הפסקה דרמטית הרת גורל, והתבונן בחיבה ממזרית בבקבוק שעל השולחן לידו - ״כמו ייצור יין מעולה, דורשת זמן״, אמר והרים את גבותיו רבות ההבעה כאילו חשף זה עתה את תיאוריית היחסות שעה שאיינשטיין נמנם על הספה. ״מה שהיה נכון לפני מאה שנה נכון גם היום״, דקלם, ״פול מאסון לא ימכור שום יין״, השתיקה, הגבות, קימוט המצח, ״לפני זמנו״.
ההיתקלות המפורסמת ביותר שלו הייתה עם פאולין קייל, מבקרת הקולנוע המיתולוגית של ה״ניו יורקר״ ומבקרת הקולנוע האמריקאית החשובה של זמנה. החשבון שהיה לקייל עם ״האזרח קיין״ במלאת לו 30 ב-1971, היה כה ארוך ומורכב, שקייל נזקקה לשתי כתבות באורך כולל של 50 אלף מילה בשני גיליונות עוקבים. וזה בשבועון שידוע באורך המופלג של הכתבות המתפרסמות בו.
במקרה אני קורא עכשיו את הביוגרפיה המצוינת על קייל ומרתק לראות כיצד היא משבחת ושוללת את וולס וסרטו בנשימה אחת. זאת אחת הביקורות המפורסמות והמצוטטות ביותר בהיסטוריה והיא הקימה עליה את הנאמן בוגדנוביץ', שהתעלה על עצמו והשיב לה בכתבה נגדית שבה מנה בלמדנות שקדנית את טעויותיה העובדתיות הרבות.
אנדרו סאריס, מבקר הקולנוע של ה״ווילג' וויס״, הצטרף גם הוא להילולה. אין ספק שלביקורת של קייל הייתה השפעה על דעתו של וולס על ה״ניו יורקר״, שאותה מסר ליגלום: מעולם לא הבנתי את ה״ניו יורקר״. הטקסטים שהם מפרסמים מפליאים אותי. הם כמו זיכרונות ילדות של בן המעמד הבינוני בבומביי שאותם הם מפרסמים בכתבה באורך של ספר. אין לי סבלנות למשיגעס הזה. אני רק אפגע בעצמי אם אפתח את פי ואדבר על זה. האנשים שהכי שנאתי היו אלה שהלשינו על חבריהם לוועדה של ג'ו מקארתי. איליה קאזאן היה אחד המסגירים הגדולים שהלשין אי פעם על חבריו הטובים ביותר. אני לא אדם נקמני, אבל קאזאן הוא אחד האנשים שאינני יכול להפסיק לכעוס עליו. אינני יכול לכבד אותו ואינני מוכן לשבת לצדו. הוא מזכיר לי במאי גרמני שלא אנקוב בשמו. כאשר הגיעו בעלות הברית לברלין בימים האחרונים של המלחמה, הוא ברח לעיירת הולדתו. כאשר החיילים האמריקאים נכנסו לעיירה וחיפשו משתפי פעולה, הוא עמד לפני הבית שלו, נופף בפסלון האוסקר שלו וצעק: ״ארטיסט! ארטיסט!״, גברים שחוצים את גיל 60 נראים לרוב כמו האם היהודייה או האירית שלהם. כמו נורמן מיילר שנראה בדיוק כמו אמו היהודייה. הוא לא נראה יהודי יום אחד לפני גיל 60! הוא נראה אירי. אילו היית פוגש אותו והיית אומר ששמו ריילי, הוא היה עונה כמובן, שמי ריילי. לני ברנסטין מתחיל גם להיראות כמו אמו כידוע לך.
אילו היינו יכולים להמציא מנהג שהיה מניח לנו להתחבק זה עם זה מבלי להתנשק, זה היה נפלא. יכול להיות שיש לנו איידס. לא ברור כיצד המחלה עוברת, אבל רוק הוא כנראה אחד מאמצעי ההעברה הידועים. אני לא מנשק יותר אף אחד. טרם החלטתי לגבי לחיצות ידיים, אבל אני יכול לחבק אותך בצורה כזאת ששנינו פונים לכיוון הנגדי. לא הגעתי עד כאן כדי שמישהו יהרוג אותי עם מגיפה של הומואים. על כל אלף איש עם איידס יש חמשת אלפים אחרים שהם נשאים. לא מספיק לרכוס את המכנסיים ולשטוף ידיים. מה תעשה? תפסיק לגעת בידיות של דלתות? אני פנאטי בכל מה שקשור בלהגן על חיי.
אפרופו מין, אני שונא את מה שפיטר (בוגדנוביץ'- ר״מ) עשה לעצמו עם הספר שכתב על שפנפנת פלייבוי דורותי סטראטן. גבר שבוגד בעצמו באופן כזה קבל עם ועדה, הגישה שלו מאוד מטרידה. סטראטן הייתה חצי זונה ופיטר יוצא מהספר כפיון של יו הפנר. אחרי שקראתי את הספר, אני לא מאמין שהוא היה מאוהב בה. הוא היה מאוהב בעצמו וברעיון שהוא מאוהב בה.
ידידי ג'ו קוטון היה ג'נטלמן דרומי עם מנהגים טובים. הוא ניגש במסיבה אל הדה הופר (רכילאית הוליוודית שכתבה בעיתוניו של הרסט - ר״מ) ואמר: הדה, אני רוצה שתדעי שאם תשמיצי שוב את אורסון אבעט לך בתחת. היא לא האמינה לו והמשיכה לפטפט וג'ו בעט לה בתחת. ההתקפות שלה על צ'פלין ועל דעותיו השמאלניות היו אחראיות חלקית לגלותו בשווייץ. היא ידועה כמי שניסתה להוציא מהארון את קרי גרנט ורנדולף סקוט שהיו זוג.