תורים ארוכים, מחסור באנשי צוות ומיטות צפופות המוצבות בכל פינה פנויה, כולל במסדרונות - בשבועות האחרונים חדרי המיון והמחלקות מזכירים יותר מתמיד זירות קרב. בתי החולים בשגרה הם מקום בו חיים ומוות נמצאים על כף המאזניים ונוצרת תחושה שאסור לבחול בשום אמצעי למען בריאותנו או בזו של יקירנו. משם ועד שהקול עולה, קללה או איום נפלטים ואפילו היד מורמת, הדרך קצרה. אבל חייבים להתאפק.
כי בשונה משדה קרב - בזירה הזו אין שני מחנות ואין אויבים. המטרה של כולם משותפת - לטפל, להבריא ולהציל חיים. "מלאכים בלבן" מכונים לעיתים הרופאים בחלוקים הבהירים. השלטת טרור ופחד רק מקצצת להם את הכנפיים ומציבה מכשול נוסף לעבודתם, שגם ככה מאותגרת בעקבות החוסרים מהם סובלת מערכת הרפואה הציבורית.
הצוותים הרפואיים כבר מיואשים. רבים מספרים שהתרגלו לעבוד תחת אש המטופלים, חלקם מנסים לגלות סלחנות כלפיהם בטענה שאין לשפוט אדם בשעת מצוקה ובוחרים שלא להגיש תלונה, אבל מדובר בתופעה רחבה הרבה יותר.
סרטון תקיפת הצוות הרפואי בבית החולים "השרון", שתמונותיו נחשפו אתמול ב"מעריב", נראה מוכר לא רק מהמוסדות הרפואיים. קרב על חבילת שוקולד במטוס, התפרעות בבית מלון או תקיפה בחדר המיון - התפאורה מתחלפת בכל פעם אבל המראות דומים והמסר אחד: חוסר הסבלנות וגילויי האלימות כלפי נותני שירות פוגשים אותנו בכל מקום. אומנם בטווח הארוך חינוך הוא הדרך להילחם בתופעה הזו ויש לפעול למיגורה, אבל הנשק היחיד שיכול לבלום את התופעה הזו כאן ועכשיו הוא אכיפה. התנהגויות כאלו חייבות להיות מטופלות במדיניות של אפס סובלנות בידי כל המעורבים בדבר.
נראה שההבנה לכך מחלחלת עכשיו גם לבתי החולים. אחרי שנים של ניסיונות השתקה ומקרים שמטופלים בין כותלי המוסדות, הגישה שבה נוקטים כיום בדרגים הגבוהים היא לעודד את אנשי הצוות הרפואי לפנות למשטרה ולהגיש תלונה. אבל מה קורה הלאה? אם התיקים האלה לא יילקחו במלוא הרצינות והפורעים לא יקבלו עונש ראוי, אפקט ההרתעה לא יושג. רק כך נוכל למנוע את מקרי האלימות הבאים.