הכי קל להעביר ערוץ או תחנת רדיו, להגיד בכוונה מלאה "פדופיל חרא, חבל שאין פה עונש מוות" - ולהמשיך הלאה, כי איזה מזל שאין כאלה בסביבה שלנו. הכי קל, אבל תלוש מהמציאות. כי המציאות שלנו כוללת מרחב אינסופי ובלתי נתפס בממדיו ובטוב שהוא מזמן לפתח הבית, ולא פחות מזה - פותח פתח לזוהמה ולגועל המרוכז ביותר שנפש האדם יכולה להנפיק.
אנחנו, ההורים, מחזיקים מעצמנו טכנולוגים מפותחים, כשלמעשה לא לגמרי הפנמנו שאינטרנט זה חיבור לעולם, עוד פירצה בבית. כשאנחנו מכניסים לבית את חברת האינטרנט שלנו ואומרים בגאווה ״יש לנו WI-FI", אנחנו שוכחים שהחיבור בקיר הוא דלת ענקית נוספת לעולם. כל אחד משישה מיליארד האנשים שבחוץ יכול להיכנס אלינו הביתה. על דלת הכניסה אנחנו מתקינים פלדלת, על החלון סורגים ועל הפתח שפרצנו בקיר שפונה אל העולם אנחנו לא מתקינים שום סינון, ועוד שמים לידו את הילד או את הילדה שלנו 24 שעות.
בבוקר הילדים מופקדים אצל סוכני משנה (גנים ובתי ספר), בצהריים אצל סוכנים נוספים (בייביסיטרים ומפעילי חוגים) ובערב חוזרים אל היחידה שלהם. בשביל לממן את כל זה צריך לבלות שעות ארוכות בעבודה. זה לא כתב אישום צדקני מול ההורות של הדור שלי, אלא תמונת מצב מדממת.
הקשיבו טוב: אין על מי לסמוך בסיפור הזה אלא על עצמנו, ההורים. בית המחוקקים? הספקתי לספור יותר מעשר הצעות חוק שיזמה המועצה לשלום הילד להתמודדות עם פדופילים ולסיוע לקורבנותיהם בשנים האחרונות. הרבה, כידוע, לא קרה איתן. בתי המשפט? רק תציצו בפסקי הדין מלאי החמלה על הצד הפוגע, ותראו עד כמה החיים של הילדים שלנו לא שווים גרוש.
בקיצור, הגיע הזמן להתחיל לעבוד - ולא מחוץ לבית אלא בתוכו, בצמוד לילדים שלנו. להסביר להם מה טוב ומה רע, להיות ערניים ולדבר איתם. לא באס.אם.אסים. איך אומרת אמא שלי? "אתם יכולים להמשיך לחשוב שחיטטתי לכם במגרות. אני קוראת לזה שמירה על רמת מעורבות גבוהה".