מהבחינה הפרסונלית והאגואיסטית, שניהם יכולים להמשיך בהתנהלות הלעומתית ובחילופי הצהרות מתלהמות. מבחינת האינטרסים של שתי מדינותיהם והתחשבות משותפת במקומם בהיסטוריה, לשניהם יש הרבה מה להרוויח מאימוץ מנהיגות מתונה ומהיצמדות להתנהגות  מפויסת. לנשיא ברק אובמה נותרו כשנתיים בבית הלבן לסיום תקופת כהונה שנייה ואחרונה. ראש הממשלה בנימין נתניהו גרף ניצחון סוחף בבחירות, שמבטיח לו לפי החוק את ארבע השנים הבאות בראשות ממשלה.
 
מבחינת הנוחות האישית, שניהם יכולים להתרווח בכורסאות השלטון – זה בירושלים וזה בוושינגטון – להמשיך להזין את האווירה העכורה ולהעמיק את אי האמון ההדדי המאפיינים את מערכת היחסים ביניהם. אולם, דווקא משום שלאובמה ולנתניהו מובטחות תקופות שלטון בלתי מעורערות, וגם לא נראה באופק שום איום על המשך הנהגתם, לשניהם נפתחה עכשיו שעת כושר בלתי מצויה להחלטות אמיצות וקשות. דווקא משום ששניהם קרוצים מחומר אנושי קשוח ואינם משועבדים לגינוני נימוס והעמדת פנים, הם כשירים ומסוגלים לנקוט ביוזמות מדיניות נועזות, לקבל החלטות קשות ולהפגין רצון ויכולת לפשרות ולוויתורים הדדיים.
 
ברק אובמה ובנימין נתניהו נקלעו לפרק זמן קריטי בתולדות המזרח התיכון ומוצאים עצמם בצומת דרכים שמעניקה להם אפשרות לצעוד יחדיו ולהגיע במשותף להישגים מדיניים - או להמשיך ולצעוד בנפרד, כל אחד לכיוון שונה ומנוגד שירחיב את המרחק ביניהם וירחיק את שניהם מההזדמנות לעשות היסטוריה. לאובמה יתרון מובנה על פני נתניהו. הוא נשיא של מעצמת על  שמעניקה ומזרימה לישראל סיוע פיננסי וצבאי ומגנה על ישראל בפורומים בינלאומיים.
 

ארה"ב יכולה להתקיים בלי מדינת ישראל. ישראל יכולה לשרוד בלי הסיוע האמריקאי ובלי הגנת ארה"ב בזירה העולמית, אבל זה יהיה קשה מנשוא וכרוך בייסורי קיום. הנשיא אובמה אינו חייב לשנות את טעמו ולהפוך לסחבק. בכלל לא. אבל כמנהיג של מעצמת על שהיא מודל חיקוי למשטר דמוקרטי, הוא חייב להפסיק את ההתנהלות המתנשאת והמתנכרת מול וכלפי ראש הממשלה נתניהו, שקיבלה לאחרונה אופי מתלהם ומתריס שאובמה עצמו מאוד מאוד לא אוהב (במיוחד כשזה מכוון נגדו מצדו של יריבו, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין).
 
כנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב, אפשר להבין את כעסו של אובמה על אמירת נתניהו בנוגע למיעוט של ערביי ישראל. כמי שהשקיע מאמצים בלתי נלאים בניסיונות תיווך בין ישראל לפלסטינים, אובמה צדק בתגובתו הקשה להצהרת נתניהו כי לא תקום מדינה פלסטינית. לאובמה יש גם סיבה, לא לגמרי מופרכת, לשמור טינה לנתניהו על הופעתו בקונגרס ועל הזדהותו המופגנת עם יריביו הרפובליקנים.

 אובמה למתוח קו עבה על עידן ההתכתשויות עם נתניהו,
  
אבל אחרי שהצליח להוכיח שהוא אינו נכנע למוסכמה, שלפיה בשנתיים האחרונות לכהונתו נשיא ארה"ב הוא ברווז צולע וחסר השפעה, ואף הבהיר שהוא מתכונן להפעיל את מרצו ואת סמכותו בזמן שנותר לו בבית הלבן ולבצע וליישם רפורמות ויוזמות חוקתיות - ברק אובמה חייב גם לחשוב על המורשת שישאיר בזירת מדיניות החוץ ובמאזן התמודדותו עם משברים עולמיים ואזוריים. מדובר בשני תחומים שגם אחרי שש שנות כהונתו בבית הלבן, טור ההישגים בהם ריק ולבן. הסכם עם איראן, אם יושג בכלל, יהיה במקרה הטוב שנוי במחלוקת, ובמקרה הגרוע ייצרב כהימור מסוכן של אובמה.
 
במדיניות החוץ המזרח תיכונית, ובייחוד בכל הקשור למאמצים לקדם פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אובמה שבע כישלונות ותסכולים שגם מזינים את מרירותו כלפי נתניהו. אבל זה התחום שעדיין נשאר לו כאתגר ראשון במעלה - להוכיח בכברת הדרך האחרונה של כהונתו את היכולות המדיניות שעומדות לרשותו כמנהיג מעצמת על - ולזכות להערכת העולם החופשי. אבל לשם כך חייב אובמה למתוח קו עבה על עידן ההתכתשויות עם נתניהו, לשכוח (או לפחות להחניק) תחושות של טינה ונטירה ולהתחיל בפרק של התרצות והשלמה עם יריב. לראש הממשלה אין הרבה ברירות.
 
ראשית, הוא חייב לבחור ולהחליט מה עדיף וחשוב יותר – מאמץ להשפיע על תוכן הסכם הגרעין המתרקם בין ארה"ב לאיראן או שיקום יחסיו עם הבית הלבן. המשך ההזדהות המופגנת עם הרפובליקנים או מאמץ ממוקד לבניית אמון מחודש עם הנשיא הדמוקרטי. לפיכך, פעילות ישראלית מתוקשרת נגד הסכם עם איראן, כמו גם הכנות לקבלת פנים ידידותית וצוהלת ליו"ר בית הנבחרים, ג'ון ביינר, הצפוי לבקר בישראל, לא יועילו לראש הממשלה אם הוא אכן מעוניין ושואף באמת ובתמים לשקם את הנכס האסטרטגי החשוב של ישראל - יחסים תקינים עם הבית הלבן ושיתוף פעולה עם הנשיא. 

נתניהו, מצדו, חייב להמשיך בניסיונות ובמאמצים להתפייסות עם הנשיא האמריקאי. זה לא בדיוק המתכון המתאים למנהיג גאה, ועוד אחרי ניצחון אלקטורלי גורף. אבל אם קיים דבר כזה - צניעות של מנצח - ראש הממשלה חייב ליישם אותה מול היריב החזק ממנו בוושינגטון.