תקיפתו של יהונתן גפן על ידי אלמוני בגין דברים שאמר בהופעה, האיומים שהושמעו לעבר אחינועם ניני בעקבות פוסט שפרסמה בפייסבוק והאמירות שכתב והשמיע פרופ' אמיר חצרוני, שבים ומעוררים את שאלת גבולותיו של חופש הביטוי.
כל חברה קובעת לעצמה את האיזון הראוי בעיניה בין חופש הביטוי לבין ערכים, זכויות ואינטרסים המתנגשים עמו. בחברה טוטליטרית חופש הביטוי וההבעה העצמית כופפים את קומתם בפני השלטון. האינטרסים של השליט יגברו תמיד על הצורך הטבעי של האזרח לתת דרור למחשבותיו. שונים הם פני הדברים בדמוקרטיה ליברלית. בחלק מהדמוקרטיות המערביות, דוגמת ארה״ב, חופש הביטוי מעוגן בחוקה, והוא נהנה ממעמד עדיף בהתנגשות עם זכויות אחרות שאינן בעלות מעמד חוקתי.
בישראל, הכנסת עדיין לא מצאה לנכון לעגן את חופש הביטוי כזכות חוקתית. היה זה בית המשפט העליון שקבע עוד באמצע שנות ה־50 כי חופש הביטוי הוא זכות יסוד שאינה כתובה עלי ספר. בית המשפט ביצר את מעמדה של הזכות, כאשר פסק כי ניתן לגבור עליה רק בנסיבות חריגות שבהן מתקיימת ודאות קרובה לפגיעה קשה באינטרס ציבורי חשוב. בשנים האחרונות אף ניתנו פסקי דין שבהם נקבע כי חופש הביטוי מהווה חלק מהזכות לכבוד, אשר קבועה ב״חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו״, וככזה הוא מהווה זכות חוקתית. עם זאת, השאלה אם כל היבטיו של חופש הביטוי מעוגנים בחוק היסוד טרם הוכרעה עד תום בפסיקת העליון.
אך גם בחברה המקדשת את חופש הביטוי מקובל כי ראוי למנוע שימוש בו לרעה. כך, דמוקרטיות ליברליות אוסרות על השימוש בחופש הביטוי לשם מסירת מידע סודי לאויב, הסתה לאלימות, השמעת דברי איום או הוצאת דיבה זדונית בכוונה לפגוע. החוק בישראל מגדיר מעשים כאלה כעבירות פליליות וקובע עונשים למבצעיהן. קביעתן של עבירות אלה מסמנת את הגבול שהוצב על ידי החברה לחופש הביטוי: הוא אינו משמש הצדקה להעברת סודות מדינה; הוא אינו מהווה אמצעי לגיטימי לפרסום קריאה למעשה אלימות או טרור, כאשר קיימת אפשרות ממשית שהפרסום יביא לביצוע מעשים כאלה; אין בו כדי להכשיר השמעת דברי איום; והוא אינו מצדיק פרסום לשון הרע שקרית על אדם בכוונה לפגוע בו.
במהלך מערכת הבחירות היינו עדים להחרפה הולכת וגוברת של השיח הפוליטי והחברתי. השפעתה הועצמה לנוכח הסביבה הטכנולוגית־תקשורתית המתפתחת. אם במערכות בחירות בעבר הושמעו ביטויים באסיפות עם, פורסמו בעיתונים ושודרו בטלוויזיה וברדיו, הרי שבשנים האחרונות התרבו כידוע הבמות, וחלק נכבד מהקונפליקט הפוליטי והחברתי מוצא כיום את ביטויו בפייסבוק, בטוויטר ובקבוצות וואטסאפ.
מנגנוני העריכה, הסינון והבקרה, שהם בשר מבשרם של אמצעי התקשורת ה״ממוסדים״, אינם קיימים ברשתות החברתיות. התוצאה היא במקרים רבים ברוכה, אך עלולה להיות מסוכנת. הניו־מדיה מאפשרת לכל אחד לבטא את עצמו באופן חופשי ובלתי מוגבל בפני קהל עצום. אפשרות זו מהווה מימוש אמיתי של חופש הביטוי, במונעה את הצורך של המתבטא להזדקק לאישורו של גורם אחר כלשהו על מנת להביע את אשר על לבו. אך חופש זה צופן בחובו סכנות שמן הראוי לתת עליהן את הדעת. המסית, המאיים ומוציא הדיבה הזדונית מנסים יום־יום לנצל את חופש הגישה לבמות הפרסום על מנת לעשות בהן שימוש לרעה, אשר עלול להביא לפגיעה באחרים. כאן יש להציב את הגבול. כאן יש לשים סייג.
היה זה הפילוסוף הצרפתי וולטר, שעל פי המסורת המקובלת אמר לפני יותר מ־200 שנה את המילים בנות האלמוות: ״אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם״. דברים אלה מבטאים את החשיבות העליונה שבהגנה על זכותו של כל פרט בחברה לבטא את מחשבותיו ודעותיו באופן חופשי. אך אין להסיק מהם כי יש ״להיהרג״ על זכותו של אדם להשמיע דברימשעלוליכ! לה ביא לפגיעה פיזית באחר. למקרים שכאלה קיימים, כאמור, כלים בחוק הפלילי, ומן הראוי לעשות בהם שימוש בנסיבות המתאימות.