תחיית המתים: האגדה של "הגרייטפול דד" תגיע לסיומה ביולי בשיקגו

זה לא היה אלבום שנמכר בישראל וגם לא ייצג בחירה שלי ברשימות שבהן ציידתי את סבא שטיגליץ בגיחותיו התכופות לניו יורק. לא ידעתי דבר על הגרייטפול דד. לא שמעתי עליהם ואותם, וחוויית ההאזנה הייתה ראשונית, קוסמית והצצה מבעד לחור שבתקליט לעולם מוזיקלי קשה לעיכול שנה אחרי שאריק איינשטיין שר את ״פראג״ בפסטיבל הזמר.

שעות ארוכות נצמדתי לפטיפון בחדרי, מתבונן בחקרנות אנתרופולוגית בצילום הגדול שנפרש על פני העטיפה הכפולה שבו נראו הדד מנגנים ברחוב עמוס במעריצים בהייט־אשברי בסן פרנסיסקו. עדות ראשונה לנרקיסיזם היהיר והמנוכר של הדד הייתה העובדה שארבעת הצדדים גם יחד הכילו תשעה שירים בלבד עם ״Dark Star״ הבומבסטי מאכלס צד שלם על 23 דקותיו המאתגרות.

חוץ מ- "Your on Tour Love Light" הקומוניקטיבי שבו הצליח פיג־פן מקראקן, סולן הלהקה והחלל הראשון שלה (שחמת הכבד) להלהיב את הקהל עם הפזמון החוזר, הייתה מוגבלת יכולת הפיצוח שלי את "Live Dead" להבנתו התרבותית של ילד רמת-חני, בעל תודעה מרובעת האמונה על שירי האהבה הקצרים של הביטלס, עם מדרסים בנעליים, לצורכי האזנה ל"סרג'נט פפר" ו"האלבום הלבן". רמת חן הייתה רחוקה מסן פרנסיסקו בערך כמו המרחק בין השבעתו של נתניהו להסכם שלום עם הפלסטינים. אלה לא היו זמנים קשים ומכוערים כימים הללו, אבל עידן שבו שוחרי תרבות אמריקאית ליקטו את הפריטים הרלוונטיים במשורה וינקו את לשדם בקשית. לימים למדתי שאינך יכול לרדת לסוף דעתם של הדד טרם ששמת על לשונך מנה של אל־אס־ די, ולבשת חולצת באטיק ונעלת סנדלי טבע. "Live/Dead" הגדיר את טינתי הראשונית להפקרות משולחת הרסן של ג'רי גרסיה, בוב וויר, פיל לש, מיקי הארט, ביל קרויצמן ופיג־ פן, חברי הלהקה שנוסדה ב־1965, השתתקה חלקית עם מותו של גרסיה ומתכננת הקיץ שלוש הופעות איחוד־פרידה בשיקגו ושמעריציה הם כת/דת המונה מיליונים ברחבי העולם.

יסודות תפיסתם המוזיקלית של הדד היו במקומם כבר ב-"Live/Dead": גרסיה, גיבור הגיטרה המיתי והטרגי שלא התנזר מימים של קרני שמש מפזזות שבקעו מהגיטרה שלו ושהגיע מרקע מובהק של פולק ובלו־גראס ובנג'ו ככלי הנגינה הראשון שלו, היה מחופר עמוק בקטעי סולו מנג'סים שגם פיהוקים קורעי לסת לא הסתירו את שליטתו הפנומנלית בגיטרה; וויר הילד היה מופקד על סיפוק האקורדים בגיטרה שנייה; לש, האינטלקטואל בין נגני הבס, בימבם על בס שישה מיתרים לעתים רחוקות בלבד ורק כאשר מישהו טרח להעיר אותו; פיג־פן שר וניגן במפוחית כאשר השירים היו לא אינסטרומנטליים, עניין נדיר למדי באותם ימים; והארט וקרויצמן הקישו בכל דבר מעץ או שהיה מתוח עליו עור ואפשרו לחבריהם לנוח כאשר ביצעו בצוותא סולו תופים שנמשך עשר דקות ביום טוב וכפול ביום רע.

הדד לימדו אותי לתעב את האידיאה המוזיקלית השגויה והבומבסטית הנקראת סולו תופים. כאשר חברי להקה עם שני מתופפים לפחות יורדים לעשן סיגריה מאחורי הקלעים ומשאירים את המתופפים למשוגותיהם, אני הולך להכין סנדוויץ' ולהתעדכן במתרחש בעולם. "Live/Dead" השניא עלי את הגרייטפול דד. מה שלא סותר את העובדה שיש להם אלבומים נפלאים שאני אוהב.

•• •

מאז מותו של ג׳רי גרסיה לפני 20 שנה החליטו שאיריו שלא להמשיך ולהיקרא הגרייטפול דד. בפעמים המעטות שבהן חברו בהרכבים שונים, התגנדרו בשמות כמו ״האחרים". מחווה של כבוד למנהיג שהלך לעולמו אך לא הותיר את חבריו אסירי תודה.

איור: נעמי ליס-מיברג

גרירת הרגליים המגונה הזאת של אחת מלהקות הרוק האמריקאיות הגדולות של כל הזמנים, תגיע לסופה המתמהמה ב־3־5 ביולי השנה באצטדיון Soldier Field בשיקגו, שבה ישובו ויקראו הגרייטפול דד ויסגרו את הבסטה סופית באירוע הקורע את מעריציהם החרופים המכונים Dead Heads והמפורסמים במסירותם הגדולה ללהקה, בסגנון חייהם הכולל חיבה מתועדת למיניבוס של פולקסווגן וקמפינג במגרשי החניה באולמות שבהם מופיעים יקיריהם.

אף שהדד מתנהגים כמי שידם לא הייתה במעל, הם היו בתמונה כאשר בתגובה להכרזה שמכירת הכרטיסים להופעות הפרידה המכונות Fare Thee Well תחל ב־28 בפברואר התנפלו על סוכנות הכרטיסים טיקטמסטר חצי מיליון אוהדים. חלק מהיושרה המיוחסת לדד קשורה לתפיסתם הצנועה שבשמה מכרו תמיד את הכרטיסים באמצעות המנגנון המשומן שלהם וללא מעורבות צד שלישי כאשר הכרטיס היקר לא עלה יותר מ־30 דולר.

האצטדיון בשיקגו יכול להכיל 210 אלף צופים בשלוש הופעות, ובמטח ההזמנות הראשון התקבלו בקשות ל־310 אלף כרטיסים. איך שלא תהפכו את זה, המתמטיקה לא עובדת. חשודה אף יותר היא העובדה שמיד עם הכרזת טיק־ טמסטר שהכרטיסים אזלו, הכריז אתר מתחרה בשם StubHub כי בידיו אלפי כרטיסים נוספים שמחיריהם מ־600 דולר ועד 3,500 דולר, כולם למושבים הממוקמים מאחורי הבמה שתסתיר את הלהקה מהצופים. ה-Dead Heads ידועים כחסרי אמצעים, וכדי לפצות אותם הם מוזמנים לקנות כרטיס למגרש החנייה ב־180 דולר ולהאזין ללהקה שהיא חייהם עם חלונות פתוחים במכונית.

נושא מטריד ומעיק הוא הבחירה בטריי אנסטסיו, הגיטריסט של Phish, הלהקה שצמחה לגדולה בצלם של הדד, להיכנס לנעליו של גרסיה כגיטריסט המוביל בהופעות. לרשות הדד עמדו לבחירה נגני גיטרה גדולים מאנסטסיו. כאלה הבקיאים בסגנון נגינתו של גרסיה וניגנו עם הדד בהופעות קודמות. ביניהם ג'ימי הרינג וג'ון קדלצ'יק ובעיקר וורן היינס, הגיטריסט הנפלא של האחים אולמן ו- וGo't Mu, שכבונוס לכישרון הנגינה שלו דומה בחזותו הדובית הכבדה ובאצבעותיו השמנמנות לגרסיה. התשובות מגומגמות ומסגירות בעיקר שיקולים חבריים. אנסטסיו מחובר לפיל לש שרואה עצמו כיורשו הרוחני של גרסיה ותומך בפועלה של Phish. 

לא יודע מה איתכם, אני לא אהיה שם ולא רק בגלל הכסף. בעיקר משום שאיני מאמין בתחיית המתים. להשלמת התמונה החמדנית נדחף הבמאי מרטין סקורסזי, המדלג כברישניקוב מסרטי מאפיה לרוק ומי שניכס לפני 40 שנה את מופע הפרידה המיתי של ״הלהקה״ ״הוולס האחרון״ והפיק סרטים תיעודיים על בוב דילן, הרולינג סטונס, ג׳ררג' הריסון וסדרה על תולדות הבלוז. באוקטובר שעבר הודיע סקורסזי שהוא עמל על סרט תיעודי על הדד במלאת להם 50 וגייס את אמיר בר־לב שמביים.

•• •

אש תופת נפתחה בימים אלה ממש משוחות העיתונות. התקשורת מעולם לא התלהבה מהדד כמעריציה הנאמנים ואפילו עיתון כ״וול סטריט ז׳ורנל״, שרוק׳נרול אינו הבשר ותפוחי האדמה שלו פתח בהרעשה תלולת מסלול.

״הדד יורידו את המסך אחרי 50 שנות מוזיקה מדשדשת, נבולה, לא מקורית, מאוהבת בעצמה, נטולת חיות ואנמית של מסטולים, שארית מביכה של עידן שחלף. ניתן רק לקוות שג'יימס טיילור ילך בעקבותיהם״, כתב ג׳ו קווינאן. ״הם היו להקת הרוק הפרוגרסיבי הראשונה שלא הלהיבה, וג׳תרו טול אחריהם. להקות רבות נשמעו כמי שהחמיצו את השלאפשטונדה שלהם באותם ימים, אבל הדד נשמעו קטטוניים. לא היו להם מיץ ואנרגיה, וקטעי הסולו של גרסיה התחילו לעתים בחודש מרץ והסתיימו באוגוסט.

שנאתי את הדד משום שהם לא היו מסוגלים לנגן מהר. לד זפלין, הביטלס, ספרינגסטין ואפילו שיקגו ניגנו מהר. אפילו לא רוקרים מובהקים, טרובדורים כפול סיימון וקרול קינג יכולים לנגן מהר ובכנות. כל מה שהדד מנגנים נשמע כמו קינה יבבנית. כאשר התלוננתי על כך פעם בעיתון, קיבלתי מכתב מקורא שהסביר לי ש'הדד לקחו סמים כה רבים שנדמה להם שהם מנגנים מהר'״.

עם צאתה לאור של Set־Box מונומנטלית לפני כמה שנים ובה 14 דיסקים בזמן שמיעה של 38 שעות, כתב ג׳יימס פרקר ב״אטלנטיק״: ״חשבתי שהמוזיקה התכתבה עם הרקע הפלגמטי, הנינוח מדי וסגנון החיים האטי שממנו באו. המוזיקה שהדד מנגנים היא mellow ועמוסת grooviness, מצב צבירה שלעולם איני נמצא בו... הסרט 'The Grateful Dead Movie' שיצא להקרנות ב־1977 היה על פי גרסאות אמינות אכזבה כה גדולה לגרסיה שהוא שב להשתמש בהרואין״.

כפי שאני נוהג תמיד לפני שאני כותב על נושאים שההתייחסות העניינית וההוגנת אליהם מחייבת היערכות נפשית וחידוש צניחה, צפיתי בחוסר חשק ניכר בכמה מסרטי ההופעה הבולטים של הדד, קראתי טקסטים מכוננים ורלוונטיים המתויקים בספרייה שלי והאזנתי, בעיקר במכונית ובנסיעות ארוכות, לאלבומים של הדד שאני אוהב. הדד חתומים על כמה מהאלבומים הטובים ביותר לנהיגה ברחבי אמריקה שהם, לא במקרה, כמה מהאלבומים הטובים ביותר בתולדות הרוק.

כאשר אתה מציב את "American Beauty" ואת "Workingman's Dead" הנפלאים שיצאו ב־1970 והמכילים את מיטב המנוניהם המיתיים, הקומוניקטיביים, המלודיים, הקצביים וההרמוניים בקריירה שלהם, קשה להאמין שאותם נגנים חתומים על כמה מהגרוטאות היותר מרופטות ברוק. אני אוהב גם את ״72' Europe״ ואת ״In the Dark״, אך קשה להאמין למי שמתעלמים מהעובדה שמתישהו באמצע הקריירה שלהם החלו הדד בצעדת מוות במשעולי ההרואין, הקוקאין, האסיד והאלכוהול, לרוב כולם ביחד, איבדו את חוש המידה והקצב והתברברו ללא תכלית באלבומים ובהופעות שבהם נשמעו ונראו כלהקת זומבים אמבולטוריים.

ההופעות משועתקות. הרפרטואר כמעט אינו משתנה ונשען על מבחר להיטים אקלקטי לצד יצירות עמוסות מלל וקטעי סולו משמימים המדגימים באורח המצער ביותר היעדר כל קשר ותיאום בין הנגנים שרוב הזמן נשואות עיניהם אל עבר גרסיה. במיטבו היה גרסיה גיטריסט בחסד עליון עם נגיעה קלילה כשל להקת עכבישים זריזה במיתרים וחוש לירי ומלודי נדיר. אבל בשנות ההתמכרות והחולי ניצב גרסיה על השטיחים הפרסיים שכיסו את הבמה, טובל במשמניו, גבר בשנות ה־40 לחייו בשער שיבה עבות שלרוב היו קשור בקוקייה אחת אם לא בשתיים, מנותק מסביבתו ונדרש לבעיטה הגונה בישבן כדי להיחלץ מסולו שהלך לאיבוד בחלל החיצון כדי להניח ללהקה לשוב לשיר שאת תחילתו שכח.

לא רק שאף אחד מהם לא ידע למוש מהמקום שבו ניטע וכולם נראו כאנדרטאות חיות לעצמם, מיטב בגדיהם היו אימוניות נוחות מוולמרט, סניקרס, טי שירטס מוכות כביסה וגופיות קצרות מדי. הגדיל לעשות בוב וויר, שכנראה זכה מתישהו במחמאות על רגליו הדקות, שהופיע רוב הזמן במכנסונים קצרצרים כשל גרד מולר מנבחרת גרמניה בכדורגל בשנות ה־70, שכל תנועה לא זהירה הזמינה הצצה לא הכרחית בחלקים נבחרים מהסרוויס שלו.

•• •

ב־9 באוגוסט 1995 מת ג'רי גרסיה בשנתו ב־ Serenity Knolls, מרכז גמילה מסמים במרין קאונטי הצפונית לסן פרנסיסקו. הוא היה בן 53 ונראה בן 70. בנתיחה לאחר המוות נקבע שגרסיה מת ב״נסיבות טבעיות״, התקף לב. אבל התקף הלב הזה היה פועל יוצא של התמכרות להרואין שבגללה אושפז. הוא נמצא מת במיטתו, וכל הניסיונות להחיותו עלו בתוהו. בנוסף לשלל התמכרויות מתמשכות סבל גרסיה מסוכרת ומבעיות לב. בנוסף לפיג־פן שמת ב־1973 שכלה הלהקה את הקלידן ברנט מיידלנד ב־1990 ולא ממנת יתר של גרנולה. טרם שנקבר בטקס אינטימי, שכב גרסיה בארון פתוח כמנהג הגויים, כשהוא לבוש בטי־ שירט שחורה, מכנסיים עם גומייה ומעיל רוח. אפילו בוב דילן הגיע.

אין עוררין על המקום שתופסים הדד בשורה הראשונה של הרוק האמריקאי. אני מוכן להתווכח עם כל אחד ובכל מקום שהם מזדנבים בתחתית העשירייה הפותחת, אבל אם תשומת הלב של ה״ניו יורקר״, השבועון גבה המצח לאינטלקטואלים יהירים הוא אינדיקציה, די בעובדה שלפני שנתיים הקדיש השבועון 10,000 מילה לדד ולעולם שבראו בצלמם. מהקמתה של הלהקה ב־1965 עד מותו של גרסיה ב־1995, השתתפו הדד ב־2,318 הופעות שכאלפיים מהן זמינות בקלטות או בדיסקים. בארכיון המוזיקה החיה שלהם שנמסר לאוניברסיטת סנטה קרוז, יש 8,976 הקלטות שזה כ־6,000 יותר מכל להקה אחרת.

תרומתם המשמעותית של הדד לעסקי המוזיקה הייתה החלטתם שבניגוד ללהקות אחרות שהקפידו לפשפש בכלי הצופים ולהחרים מכשירי הקלטה, גרסו גרסיה וחבריו כי כל הופעה היא קניינו המיידי והרוחני של האוהד שרשאי להקליט אותם בכלים האלקטרוניים העומדים לרשותו. ההחלטה הנחשונית הזאת היא שעומדת בבסיס קיומן של אלפי הקלטות בוטלג של הופעות הלהקה.

תפיסת העולם הדמוקרטית הנאורה לא גרמה לפיחות משמעותי בשונאיהם. בדיחות רבות רצו על חשבונם. ״מה אומר Dead Head כאשר עוברת השפעת הסם? איזה מוזיקה דפוקה״. יותר מכל להקה אחרת מסדר הגודל והמוניטין שלהם טווחו הדד בעוינות חמוצה. כקביעתו של מבקר הרוק הנחשב דייב מארש ש״הדד היא הלהקה הגרועה ביקום״. על שני המתופפים, הארט וקרויצמן, נאמר שהם נשמעים כמו סניקרס במייבש כביסה. לפני שעבר וויר למכנסי ברמודה אחרי שהעביר את שנות ה־80 במכנסונים לוהטים וגופיות קטיפה, המראה המטריד יותר היה של גרסיה שתועד ב־1984 מנמנם על המיקרופון ומגיר עליו ריר.

נכתבו עליהם דוקטורטים ומחקרים אוניברסיטאיים, כמו המאמר מ־1999 שכותרתו הייתה ״מדוע כה רבים מה-Dead Heads יהודים?״. הניסיון לענות על השאלה כלל גיוס הגולה היהודית חסרת השורשים וטרמינולוגיה כמו ״נשמה״ ו״חברה״. מכל קטעי הגיטרה הרבים שעליהם הוא חתום, אחת הקביעות המרתקות היא שתרומתו הגדולה ביותר היא קטעי הסולו ב-pedal steel guitar השזורים כתחרה ב-״Teach Your Children״ של קרוסבי, סטילס ונאש(״Vu־Deja״). לבדו ועם הדד נחשב גרסיה לגדול הפרשנים של בוב דילן, קביעה שיש לי לגביה ויכוח מר.

דיסק אחד כזה נקרא ״Garcia Plays Dylan״ ובו הוא מנגן ושר לבדו משירי דילן. אלבום דילן של הדד נקרא ״Postcards From the Hanging״. שיריו של דילן אינם מתמסרים בקלות לפרשנות והדד שדדו את הרפרטואר שלו באלימות של קוזאקים במהלך פוגרום, וזה לא פחות מכאב פיזי לשמוע אותם עושים בדילן מעשה סדום. האלבום שהקליט עם הדד ב־1986 הוא אחד האלבומים הגרועים בקריירה שלו, בעיקר משום שהדד גררו אותו למחוזות הגרובי המלנכולי והאנמי, המקום הנמוך והמשעמם בעולם שנמצא בהיפוך גיאוגרפי למחוזות הנפש האותנטיים של דילן. באותו קיץ שקע גרסיה בתרדמת סוכרתית וכמעט מת. כאשר התעורר מהתרדמת גילה כי שכח כיצד לנגן ולדבר והעביר חודשים ארוכים ומפרכים כשהוא מלמד עצמו מחדש לדבר ולנגן בגיטרה ובבנג'ו. מומחים טוענים שגרסיה שלפני התרדמת אינו דומה לגרסיה שאחריה וכי איבד את יכולתו הווירטואוזית כנגן.

מה שנחשב במשך 50 שנה כסיפור שאינו נגמר יגיע לסופו ביולי בשיקגו. לא תשכנעו את ה־ Dead Heads שרוחו הנדיבה של גרסיה לא תעופף מעל האצטדיון כשהוא מפזר אבק כוכבים משרביט הקסמים שלו. ׳'Keep on Truckin״. ♦